ויתעצב אל ליבו

399. הוי מושכי העוון בחַבלי השווא וכַעֲבוֹת הָעֲגלה חַטָאָה. הוי מושכי העוון, אלו הם האנשים, החוטאים לפני הקב"ה בכל יום. והחטאים נִדמו בעיניהם, שהם כחבלי השווא, כי חושבים את המעשה שעושים, ואותו העוון שעושים, שלא כלום הוא. ואין הקב"ה מסתכל בהם, עד שעושים את העוון הזה, לעוון חזק וגדול, כעבות העגלה, שהוא חזק ואי אפשר להשחית אותו.

400. כשהקב"ה עושה דין ברשעי עולם, אע"פ שהם חוטאים לפני הקב"ה, ומכעיסים אותו כל היום, אינו רוצה להאביד אותם מהעולם. וכשמסתכל במעשיהם, מתנחם עליהם, על שהם מעשה ידיו, ומאריך אפו להם בעולם.

401. ומשום שהם מעשה ידיו, מקבל נחמה ומתנחם עליהם, ומרחם עליהם. וכשמבקש לעשות בהם דין, נעצב כביכול. כי משום שהם מעשה ידיו, נעצב עליהם, כמ"ש בדניאל, ושֹמחה לא הביא לפניו.

402. כתוב, הוד והדר לפניו, עוז וחדווה במקומו. וכאן כתוב, ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו. ויתעצב אל ליבו, להורות, אל ליבו נעצב, ולא למקום אחר. ליבו, הנוקבא, כמ"ש, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה.

הצמצום היה באור החכמה ולא באור החסדים. וכיוון שהמדרגות שלפני הנוקבא הן כולן באור החסדים, אין שום אחיזה בהן לקליפות. כמ"ש, הוד והדר לפניו, עוז וחדווה במקומו.

כי אין אחיזה לדינים ולקליפות, אלא בנוקבא לבדה, שמאירה בהארת חכמה, נאחזים בה כל הדינים והקליפות, ויש בה עצבות. ע"כ, אל ליבו נעצב, שהוא הנוקבא, ולא למקום אחר. כלומר, ולא לשום מקום שלמעלה מהנוקבא, כי הם מאירים בחסדים מכוסים, שאין אחיזה בהם לדינים.

ויינחם ה', הוא כמ"ש, ויינחם ה' על הרעה, אשר דיבר לעשות לעמו. ויינחם ה', כי עשה את האדם, שלא היה רוצה להעניש אותם. ומשום זה כשהגיע הזמן לעשות בהם דין, ויתעצב אל ליבו.

403. ויינחם ה', הוא לטוב. שהקב"ה ניחַם על שהם מעשה ידיו, ומרחם עליהם. ויינחם ה', שריחם הקב"ה, כי עשה את האדם, והוא מעשה ידיו.

404. ויינחם ה', הוא לרע. כי כשהקב"ה מבקש להאביד את רשעי עולם, מקבל מקודם תנחומים עליהם. וכביכול, מקבל תנחומים, כמי שמקבל תנחומים על מה שאבד. כיוון שקיבל תנחומים, ודאי שהדין נעשה, ואין הדבר תלוי עוד בתשובה.

405. מתי הוא תלוי בתשובה? מטרם שקיבל תנחומים עליהם. כיוון שקיבל תנחומים עליהם, אין הדבר תלוי כלום בתשובה והדין נעשה. ואז מוסיף הקב"ה דין על דין, ומחזק את מקום הדין, הנוקבא, לעשות הדין. ומאביד את הרשעים מהעולם.

כתוב, ויינחם ה', שקיבל תנחומים. ויתעצב אל ליבו, שנתן חיזוק למקום הדין, לעשות הדין. כי ליבו, הנוקבא, מקום הדין. ויתעצב, פירושו, שנתן כוח וחיזוק.

406. ויינחם ה', שקיבל תנחומים וחדווה. כי בשעה שעשה הקב"ה את האדם בארץ, שהיה כמו העליונים. כל מלאכי מרום היו משבחים להקב"ה, כשראו אותו בצורה עליונה, ואמרו, ותחַסְרהוּ מעט מאלקים, וכבוד והדר תעטרהוּ.

407. אח"כ, כשהאדם חטא, נעצב הקב"ה על שחטא, כי נתן פתחון פה למלאכי השרת, שאמרו לפניו, בתחילה כשרצה לברוא האדם, מה אֱנוש כי תִזְכרנוּ ובן אדם כי תִפְקדנוּ. ופירוש הכתוב, ויינחם ה', הוא מטרם שחטא, שקיבל אז מהמלאכים תנחומים וחדווה. ויתעצב, הוא אחר שחטא.

408. ויתעצב אל ליבו, משום שביקש לעשות בהם דין. כמ"ש, בְּצֵאת לפני החלוץ ואומרים, הודו לה' כי לעולם חסדו. ולא כתוב כאן, הודו לה' כי טוב, משום שהאביד מעשה ידיו בשביל ישראל.

409. כשעברו ישראל את הים, באו מלאכי השרת, לומר באותו הלילה שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה, והרי מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה. אז כמ"ש, ולא קָרַב זה אל זה כל הלילה.

אף כאן, כל פעם שיש איבוד רשעים בעולם, נמצאת לפניו עצבות. כי, זה אל זה, רומז על המלאכים, שכתוב בהם, וקָרא זה אל זה. ולא קרב זה אל זה כל הלילה, שלא אמרו כלום כל הלילה.

410. בשעה שאדם חטא לפני הקב"ה ועבר על מצוותו, אז נמצאת עצבות לפניו. אמר לו הקב"ה, אוי שהחלשת הכוח העליון. באותה שעה חשך אור אחד, הנוקבא. מיד גירש אותו מגן עדן.

411. אמר לו, אני הכנסתיך לגן עדן להקריב קורבן, לעשות ייחוד הקב"ה ושכינתו. ואתה פגמת את המזבח, הנוקבא, עד שאי אפשר עוד להקריב קורבן. מכאן והלאה, לך מכאן לעבוד את האדמה. וגזר עליו מיתה. והקב"ה חס עליו, וכשמת קבר אותו סמוך לגן, במערת המכפלה, ששָׁם פֶּתח גן עדן.

412. אדם עשה מערה אחת, מערת המכפלה, והתחבאו בה אדם ואשתו. מאין ידע לבחור במקום ההוא? אלא ראה שם אור אחד דק, שיצא מגן עדן, ונכנס באותו המקום. והתעורר חשקו להיקבר שם. ושָׁם הוא מקום סמוך לפתח גן עדן.

413. אין בן אדם נפטר מהעולם, עד שרואה את אדה"ר. ושואל אותו אדה"ר, על מה הלך מהעולם, ואיך יצאה נשמתו. והוא אומר לו, אוי, כי בגללך יצאתי מהעולם. בגלל שחָטא בעצה"ד, ונגזרה מיתה לבני אדם. ואדה"ר משיב לו, בני, אני עברתי על מצווה אחת, ונענשתי בשבילה. אתה, רְאה, כמה עבירות וכמה מצווֹת ריבונך עברת ולא קיימת.

414. עד היום הזה עומד אדה"ר, ורואה את האבות פעמיים ביום, ומתוודה על חטאיו. ומראה להם אותו מקום שבגן עדן, שהיה בו בכבוד העליון, מטרם שחטא. והולך ורואה כל אלו הצדיקים והחסידים, שיצאו ממנו, וירשו אותו כבוד העליון שבגן עדן, שהיה בו קודם חטאו. והאבות, כולם מודים ואומרים, מה יָקר חסדךָ אלקים ובני אדם בצל כנפיך יֶחֱסָיוּן.

415. הטעם, אשר כל בני העולם רואים את אדה"ר, בשעה שנפטרים מהעולם, הוא, להעיד עדות, שבגלל חטאיו עצמו של כל איש, הוא נפטר מהעולם, ולא בגלל חטאו של אדה"ר. כמו שלומדים, אין מיתה בלא חטא.

416. מלבד אלו השלושה, שנפטרו בגלל העצה של הנחש הקדמוני, שיעץ לחוה לאכול מעצה"ד, ולא מתו בחטאיהם עצמם. ואלו הם: עמרם, לוי ובנימין. ויש אומרים, גם ישי. שהם כולם לא חטאו ולא נמצא בהם שום חטא, אשר ימותו בגללו, מלבד מה שנזכרה עליהם העצה של הנחש.

417. כל הדורות שהיו בימי נוח, כולם הפשיטו, כלומר, שגילו את עוונותיהם בעולם, בגלוי לעיני כל.

418. כל חטא הנעשה בגלוי, דוחה את השכינה מהארץ, ונעלה משכָּנה מהעולם. אלו שבדור המבול, היו מהלכים בראש זקוף, בלי בושה, ועשו עוונם בגלוי, ודחו את השכינה מהעולם, עד שהקב"ה דחה אותם, והעביר אותם מעל פניו. כמ"ש, הָגוֹ סיגים מכסף, וייצא לצורף כלי. הגו רָשע לפני מלך, וייכון בצדק כיסאו.