ויְכַל אלקים ביום השביעי

180. ויְכַל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. יום השביעי, תשבע"פ, המלכות. כי ז"א כולל ששת ימים, חג"ת נה"י, והנוקבא, מלכות, יום השביעי. ובו השתכלל העולם, כי הוא הקיום של הכול.

כתוב, מלאכתו אשר עשה, ולא כתוב, ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו אשר עשה, משום שהתושב"כ, ז"א, הוציא וגמר הכול בכוח הכתב, שהם המוחין היוצאים ונמשכים מהחכמה, מאו"א עילאין. ונמצא, שעוד לא נגמרה כל מלאכתו ביום השביעי, מלכות, אלא ע"י ז"א. וע"כ כתוב בו רק, מלאכתו אשר עשה, ולא כל מלאכתו.

181. ג"פ כתוב, ביום השביעי: ויכל אלקים ביום השביעי. וישבות ביום השביעי. ויברך אלקים את יום השביעי. ויכל אלקים ביום השביעי, זו תשבע"פ, מלכות, נוקבא דז"א, המידה השביעית לחג"ת נה"י דז"א. כי עם יום השביעי הזה, השתכלל ונגמר העולם.

ביאור הדברים. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. זהו היסוד והשורש של גמה"ת, העת"ל אחר 6000 שנה. עניין גמה"ת סובב רק על המלכות דמלכות, עצם המלכות, שאין לה תיקון ב-6000 שנה. ונמצא שמלכות דמלכות היא התכלית, שבשביל גילויה נבראו כל מעשי בראשית שבששת ימים.

והז"א והנוקבא שלו הם פרט וכלל. כי ז"א שהוא ששת ימי בראשית, וכן בחינת 6000 שנה, הוא פרט, שבו יוצאים כל פרטי המציאות בלי חיסרון כלשהו. והם מתגלים ב-6000 שנה בזה אחר זה.

והנוקבא, יום השביעי, מלכות, מקבלת ממנו בחינת כלל, שכל אלו הפרטים שב-6000 שנה, מגלים את שלמותה בגמה"ת, באלף השביעי. ומבחינת היסוד והשורש לעת"ל, נמצא יום השביעי בחינת גמה"ת, שהתקבל מכל פרטי הבריאה שבששת ימי בראשית.

ומברכים, אתה קידשת את יום השביעי לִשמךָ, תכלית מעשה שמיים וארץ. בשביל המלכות, הנקראת שֵׁם. תכלית מעשה שמיים וארץ, היא התכלית המקובלת מכל פרטי הבריאה שבשמיים ובארץ שבששת ימי בראשית. כמו שמסיימים את הברכה, ובירַכתוֹ מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים.

הרי שששת ימים הם פרט, ויום השביעי הוא כלל, התכלית של ששת הימים. ומבחינה זו כתוב, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. כי יום השביעי היא קבלת התכלית שמיים וארץ. כי עם יום השביעי הזה, השתכלל ונגמר העולם שקיבל התכלית, והשתכללו.

ומלבד התכלית המרומזת במילה, ויכל, נוהג גם מוחין ביום השביעי, שבאים תמיד בג' קווים, הנמצאים מג' נקודות חולם שורוק חיריק, שעליהם כתוב, וישבות ויברך ויקדש. וישבות קו שמאל, ויברך קו ימין, ויקדש קו אמצעי. ולכן כתוב ג"פ יום השביעי: ויכל וישבות ויברך.

ויכל, אור התכלית. וישבות, הארת המוחין בקו שמאל. ויברך, קו ימין של המוחין. וכל השלושה האלו נקראים שביעי, להיותם ג"ר. אבל הארת קו אמצעי של המוחין, המרומזת בכתוב, ויקדש אותו, אינה נקראת שביעי, להיותה מכריעה במסך דחיריק. וע"כ לא כתוב, ויקדש את יום השביעי, אלא, ויקדש אותו, שהוא אות ברית.

182. וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, זהו יסוד העולם. וישבות, חל על היובֵל, הארת השמאל שבבינה, נקודת השורוק. ע"כ כתוב כאן, מכל מלאכתו, משום שהכול יוצא ממנו.

כי כתוב, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, ולא כל מלאכתו, משום שהתושב"כ, ז"א, הוציא וגמר הכול בכוח הכתב, שהם המוחין, היוצאים והנמשכים מהחכמה, מאו"א עילאין.

כי במילה, ויכל, שהיא תכלית שמיים וארץ, לא היה יכול לומר, כל מלאכתו, כי עדיין לא נגמר, אלא ביסוד ובשורש בלבד. ורק תושב"כ, ז"א, מוציא וגומר כל המלאכה בכוח המוחין דכתב, היוצאים מחכמה, כלומר ע"י הארת החכמה, הנמשכת בכוח ובגבורות מהשמאל שבבינה, החוזרת להיות חכמה.

אבל במילה, וישבות, שהיא הארת השמאל, הנמשכת מהבינה, הנקראת יובל, יוצאים כל המוחין המביאים את גמה"ת. ע"כ כתוב כאן, מכל מלאכתו אשר עשה. כי מכאן נגמרת כל המלאכה.

וישבות, חל על יסוד ולא על יובל, כי המנוחה שבו היא יותר מכל. כלומר, השביתה שבהארת יסוד, מגולה יותר מהשביתה שבהארת יובל. כלומר, וישבות, חל על השביתה, הארת יובל, קו שמאל שבבינה. וגם חל על היסוד, המאיר הארת יובל זו אל המלכות. כי הארת שמאל נשלמת רק ביסוד, שבו השביתה והמנוחה הגמורות.

183. הכתוב, ויברך אלקים את יום השביעי, חל על כוהן גדול, שמברך לכל. וכוהן לוקח חלקו בראש כל המסובים. והברכות שורות בו, לברך לכל, ונקרא שביעי.

פירוש. ויברך, הארת קו ימין, הנמשכת מאו"א עילאין, הנקראים כוהן גדול, חסדים בזיווג שלא נפסק. והברכות שורות בו. והוא בחינת ראש.

וע"כ בא עליהם הרמז שנאמר, כוהן לוקח חלקו בראש. גם אבא עילאה ואמא עילאה הם תפילין שבראש, וזהו כוהן לוקח חלקו בראש. והנה התבארו ב' הקווים, המאירים בשביעי, קו ימין במילה, ויברך, קו שמאל במילה, וישבות.

ויכל, חל על יסוד העולם. ויברך, חל על עמוד האמצעי, ת"ת. ויכל, חל על הארת היסוד, מלשון כל, כי היסוד נקרא כל. ויברך, חל על עמוד האמצעי, על הארת קו אמצעי, המכריע בין הקווים ימין ושמאל. ונמצא, שמבאר את ג"פ שביעי בג' הקווים. ויכל, הארת יסוד, קו ימין. וישבות, קו שמאל. ויברך, קו אמצעי.

184. הכתוב, ויקדש אותו, חל ג"כ על היסוד. כי כתוב, ויקדש אותו, ולא כתוב את מי, כמו בכתוב, ויכל וישבות ויברך. והוא שחל על אותו מקום, שאות הברית שורה בו, היסוד. כי המילה, אותו, מלשון אות ברית, כמ"ש, והִרְאַני אותו ואת נָוֵוהו. שהמילה אותו, חלה על יסוד, והמילה נווהו, על המלכות. כן, אותו, שכאן חל על היסוד. כי ב' בחינות יש ביסוד:

א. הארת השביתה, שמקבל מיובֵל. ולכן, וישבות, הוא יסוד.

ב. הנושא למסך דחיריק, שת"ת מכריע על ידו בב' הקווים ימין ושמאל. ומבחינה זו נאמר כאן, שהכתוב, ויקדש אותו, הוא ג"כ יסוד, כי הוא מכריע בין ב' הקווים, הנרמזים בכתוב, וישבות, ויברך.

וביסוד שוֹרות כל הקדושות למעלה, ומשם יוצאות לכנ"י, לנוקבא, לתת לה תענוגים ולחם עונג, כמ"ש, מֵאשר שְׁמֵנה לַחמוֹ והוא ייתן מַעדני מֶלך. מאשר, הברית השלם, יסוד. שְׁמנה לחמו, מורה, מה שהיה מטרם תיקון היסוד בבחינת לחם עוני, חזר עתה ונעשה ללחם עונג.

ומי הוא המלך שבכתוב? הוא כנ"י, הנוקבא דז"א, אשר היסוד נותן לה כל מעדני עולם. וכל הקדושות היוצאות מלמעלה, יוצאות מיסוד. וע"כ כתוב, ויקדש אותו, שהוא אות ברית, יסוד.