ויַרְא ה' כי רבּה רָעת האדם

393. כי לא אֵל חָפץ רֶשע אתה לא יְגוּרךָ רָע. אבל כל המתדבק ביצה"ר ונמשך אחריו, הוא יטמא ויטמאו אותו.

394. כי רבּה רָעת האדם בארץ, פירושו, כל העבירות היו עושים ולא נשלם עוונם, עד ששפכו דם לבטלה על הארץ. והם המשחיתים דרכם על הארץ, שמוציאים זרע לבטלה. כמ"ש, וכל יֵצר מחשבות ליבו רק רַע כל היום. כתוב, רק רע, כמ"ש, ויהי עֵר בְּכוֹר יהודה רַע בעיני ה'. ורע, פירושו, שהיה מוציא זרעו לבטלה.

395. האם רע אינו רשע? השֵׁם רע הוא מיוחד למוציא זרעו לבטלה. רשע הוא אפילו אם מרים את ידו על חברו, ואע"פ שלא עשה לו כלום, נקרא רשע. כמ"ש, ויאמֶר לרשע, למה תכה רֵעֶך. לא כתוב, הכיתָ, שיהיה משמע שכבר היכה אותו, אלא כתוב, תכה, שמשמע, שעוד לא היכה אותו, ואעפ"כ קרא לו רשע.

396. אבל רע אינו נקרא, אלא המשחית דרכו, ומטמא את עצמו, ומטמא את הארץ, ונותן כוח ועוצמה לרוח הטומאה, הנקרא רע. כמ"ש, רק רע כל היום. ואינו נכנס בהיכל ה', ואינו רואה פני השכינה, משום שבחטא זה מסתלקת השכינה מהעולם.

397. מאין לנו, שהשכינה מסתלקת בעוון זה? מיעקב. כי בשעה שהסתלקה השכינה ממנו, חשב שיש פְּסול בבניו. כלומר, העוון הנזכר, שבגללו התחזק רוח הטומאה בעולם. וגרע אור הלבנה, הנוקבא דז"א, ופגם אותה. שמשום זה הסתלקה ממנו השכינה.

וחשב כך, משום שעוון זה מטמא המקדש. שע"כ הסתלקה השכינה מיעקב, אע"פ שהוא עצמו לא חטא. כש"כ מי שמטמא דרכיו, ומטמא את עצמו, מחזק את רוח הטומאה. ומשום זה, כשהוא נטמא, הוא נקרא רע.

398. כשהאדם נטמא בעוון הנזכר, לא ייפקד מהקב"ה לטוב. ובכל עת הוא נפקד לרע, מאותו רוח הטומאה, הנקרא רע. וע"כ הוא גורם הסתלקות השכינה. כי בעת שרוח הטומאה פוקד אותו, תכף מסתלקת השכינה. שכתוב, ושֹבֵע ילין בל ייפקד רָע. שפירושו, כאשר הולך בדרך הישר, ואינו נכשל בעוון הנזכר, אז, בל ייפקד רע.

וע"כ כתוב, רק רע כל היום. וכתוב, לא יגורך רע. כי זה נקרא רע, ולא רשע. וכתוב, גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אִירא רָע, כי אתה עימָדי. הרי, שכך הוא גם להיפך, שאם השכינה עימו, אינו מפחד מרוח הטומאה, הנקרא רע. כמ"ש, לא אירא רע, כי אתה עימדי. כי כמו שהשכינה בורחת מפני הטומאה, הנקראת רע, כך הטומאה בורחת מפני השכינה.