זכר ונקבה בְּרָאָם

366. זכר ונקבה בְּרָאָם. סודות עליונים נגלו בשני כתובים: זה ספר תולדות אדם, זכר ונקבה בְּרָאָם. כתוב, זכר ונקבה בראם, לדעת כבוד העליון, האמונה, אשר מזה נברא האדם, מזו"ן העליונים, הנקראים שמיים וארץ.

367. כמו שנבראו שמיים וארץ, זו"ן העליונים, כך נברא האדם. בשמיים וארץ, כתוב, אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּראם. ובאדם כתוב, זה ספר תולדות אדם. בשמיים וארץ כתוב, בהבראם. ובאדם כתוב, ביום הִבָּראם. הרי ששניהם שקולים, כי נבראו כאחד.

כמו שאצילות זו"ן היא ע"י אותיות אל"ה דבינה, ואח"כ ע"י עלייתם שם למ"ן, להכריע בין ב' הקווים שבבינה, ממש על אותו הדרך נברא אדם, ע"י אותיות אל"ה דזו"ן. ואח"כ ע"י עלייתם למ"ן להם, להכריע בין ב' הקווים שלהם. הרי שבאותו הסדר שנבראו זו"ן, נבראו ג"כ אדם.

368. זכר ונקבה בראם. מכאן נשמע, כל צורה שלא נמצאו בה זכר ונקבה, אינה צורה עליונה כראוי.

369. בכל מקום שלא נמצאו זכר ונקבה יחד, אין הקב"ה שֹם דירתו באותו המקום. וברכוֹת אינן נמצאות אלא במקום שנמצאים זכר ונקבה. כמ"ש, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הִבָּראם. ולא כתוב, ויברך אותו, ויקרא את שמו אדם. ללמד, שאפילו בשם אדם אינו נקרא, אלא זכר ונקבה יחד.

370. מיום שנחרב ביהמ"ק, ברכות אינן נמצאות בעולם, ונאבדות בכל יום, כמ"ש, הצַדיק אבד. איבד הברכות, שהיו שורות בצדיק, כמ"ש, ברכוֹת לראש צדיק. וכתוב, אבְדה האמונה, הנוקבא, המקבלת הברכות מהצדיק, יסוד דז"א, זכר.

ובעת השלמוּת כתוב, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם. וכתוב, ויברך אותם אלקים לאמוֹר, פְּרו ורבו. בעת החורבן, שאין אז זיווג זכר ונקבה, נבחנים שניהם לאבודים. כי בשניהם אינן נמצאות ברכות. ובעת השלמוּת מתברכים שניהם יחד, כמ"ש, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם. כלומר, שניהם יחד.

371. מִשֵׁת התייחסו כל דורות העולם, וכל צדיקי אמת שבעולם. אלו אותיות אחרונות שבתורה ש' ת', נמצאו שלמות גם אחר שעבר אדם על כל אותיות התורה בחטא עצה"ד, הכולל לכל התורה. ובתשובה שעשה לפני ריבונו, נאחז באלו שתי אותיות, ש' ת', שנמצאו שלמות. ומאז חזרו הראשונות לאחור בסדר תשר"ק.

כי הכולל של אותיות התורה הם כ"ב אותיות. והם הכלים להתלבשות האורות נר"ן, שג' מדרגות בהם:

א. יחידות, עד י', הן לאור הבינה, נשמה,

ב. עשרות, עד ק', הן לאור ז"א, רוח,

ג. מאות, שהן קרש"ת, הן לאור הנוקבא, נפש.

ומקודם החטא היה לאדם נר"ן מאצילות. ובעת שחטא בעצה"ד, פרחו ממנו ט"ר, שהם הנשמה והרוח וג"ר דנפש, כי גם נפש דאצילות פרחה ממנו. ונשאר בו ו"ק ממנה, נפש מעשרה פרצופי בי"ע. שעֵרך בי"ע כלפי אצילות, כמו ו"ק כלפי ג"ר.

ונפלו ממנו גם האותיות שהלבישו את נר"ן הללו שפרחו ממנו, שהן האותיות מא' עד י', שהן כלי הנשמה. והאותיות מי' עד ק', שהן כלי הרוח. וחצין של האותיות קרש"ת, שהן כלי ג"ר הנפש. ולא נשארו בו, אלא ב' האותיות אחרונות ש' ת', שהם הכלים לו"ק דנפש, שנשארה בו.

ואלו אותיות אחרונות שבתורה, ש' ת', נשארו גם אחר שעבר אדם על כל אותיות התורה. אפילו אחר החטא, שפרחו ממנו נר"ן דאצילות עם כל אותיות התורה, שהיו מלובשים בהן, מ"מ נשארו בו ב' אותיות ש' ת'. כי האורות שלהם, ו"ק דנפש, לא פרחו מהם. וכשעשה תשובה לפני ריבונו, נאחז באלו ב' האותיות ש' ת', שנשארו בו מכל כ"ב אותיות, ומהן שאב כל חיוּתו.

ומאז חזרו האותיות לאחור בסדר תשר"ק, כי סדר אבג"ד מורה על או"י, שהוא ט"ר, וסדר א"ב למפרע מורה על או"ח, הנבחן לאור נקבה, אור הנפש. וכיוון שלא נשאר לו אלא אור הנפש, לא היה יכול לקבל עוד מִסֵדר אותיות ביושר, אלא או"ח, תשר"ק עד ב"א.

372. ומשום זה קרא לאותו הבן, שנולד בדמותו בצלמו, בשם שת, שהם סיום אותיות הא"ב, שנשארו לו. ולא נתקנו האותיות מקלקולן, עד שעמדו ישראל על הר סיני, ואז חזרו האותיות ובאו על תיקונן, כמו שהיו ביום שנבראו בו שמיים וארץ, מקודם החטא דאדה"ר, כי חזר הסדר דא"ב ביושר, והעולם נמתק ועמד על קיומו.

373. ביום שאדם עבר על מצוות ריבונו, ביקשו שמיים וארץ להיעקר ממקומם, משום שהם אינם עומדים אלא על ברית, שכתוב, אם לא בריתי יומָם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי. ואדם עבר ברית, כמ"ש, והֵמה כאדם עברוּ ברית. וע"כ איבדו יסודם וביקשו להיעקר ממקומם.

ברית הוא תיקון היסוד, במילה, שהיא הרחקת קליפת העורלה, ובפריעה, שהיא המשכת המוחין דג"ר. ואז יש זיווג זו"ן, המכונים יומם ולילה, שהמוחין מושפעים לשמיים וארץ, ומתקיים העולם.

וכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה, אם לא נתקן הברית, שהוא תיקון היסוד במילה ובפריעה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי, כי לא היה להם שפע ולא יכלו להתקיים.

ואדה"ר בחטאו היה מושך בעורלתו, שמשך קליפת העורלה על היסוד הקדוש. ונפרדו זו"ן העליונים, ולא היה שפע וקיום לשמיים וארץ. וביקשו שמיים וארץ להיעקר ממקומם, כי לא נמשך להם השפע די קיומם.

374. ואלמלא היה נגלה לפני הקב"ה, שעתידים ישראל לעמוד על הר סיני, לקיים אותו הברית, לא היה מתקיים העולם אחר חטאו של אדה"ר. כל מי שמתוודה על חטאיו, הקב"ה סולח לו ומוחל עוונו. כיוון שאדה"ר התוודה ועשה תשובה, ע"כ התקיים העולם.

375. כשברא הקב"ה את העולם, הנוקבא, עשה ברית, יסוד דז"א, שתיקנוֹ בהסרת הקליפות, בהמשכת המוחין. והעמיד עליו העולם, הנוקבא, המקבלת ממנו. כמ"ש, בראשית, אותיות ברא שית. שִׁית היא הברית, שהעולם עומד עליו.

ונקרא שית, מלשון יסוד, שממנו נמשכות ויוצאות הברכות לעולם, ועליו נברא העולם. ואדם, בחטאו בעצה"ד, עבר על הברית הזו, והעביר אותו ממקומו, וע"כ ביקשו אז שמיים וארץ להיעקר ממקומם.

376. הברית הזה נרמז באות י', האות הקטנה, והיא עיקר ויסוד העולם. כי עליו נברא העולם. כי האותיות ש' ת' ראויות רק לאו"ח, כלומר מלמטה למעלה. ואחרי שנמשכה ביניהן הי', יסוד דז"א, הן מקבלות או"י, שהוא כל המוחין. ואז נקרא שית, שהי' כוללת כל המוחין.

וכאשר אדם הוליד בן, התוודה על חטאו, וקרא שמו שת. ולא הזכיר בו י', או"י, שיהיה שמו שית. מורה שימשיך רק או"ח מלמטה למעלה. משום שעבר עליו, כמ"ש, והמה כאדם עברו ברית.

וע"כ בזה שקרא שמו שת, בלי י', התוודה על חטאו. ומשום שהתוודה, הקב"ה ייסד ממנו העולם, והתייחסו אחריו כל דורות וצדיקי העולם. הרי שמשום שהתוודה על חטאו, מחל לו הקב"ה, והעולם התקיים.

377. כאשר עמדו ישראל על הר סיני, נכנס סוד הברית בין שתי האותיות ש' ת'. ומי הוא? ב', שהיא המוחין המתגלים עם תיקון הברית. וע"כ נקראת ב' סוד הברית, והיא ב' דבראשית. והיא נכנסה בין שתי האותיות, שנשארו אחר החטא דעצה"ד, שהם ש"ת. ונתן את השבָּת לישראל.

וכאשר נכנסה ב', סוד הברית, בין שתי האותיות ש' ת', ונעשו שבת, הוא כמ"ש, ושָׁמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. כלומר, שזכו לקבל את השבת לכל הדורות בלי הפסק.

כי כמו שנעשתה התחלה לעולם, להתייחס אחריהם כל דורות העולם, מאלו ב' האותיות ש' ת', כן עתה, שנמשכה לתוכו ב' ונעשו שבת, הן מאירות לדורותם, ברית עולם, בלי הפסק. כי ש' ת' הללו היו תלויות, עד שהשתכלל העולם כראוי, בעת קבלת התורה, ואז נכנס ביניהם ברית הקדוש, והשתכלל העולם בשלמות, ונעשו שבת.

378. אלו שתי האותיות ש' ת', השתכללו באות ב', שיהיו ראויות לקבל או"י במתן תורה. וכמו שחזרו האותיות למפרע מיום שנולד בו שת, שלא לקבל מלמעלה למטה, אלא רק מלמטה למעלה, כך חזרו בכל דור להאיר רק מלמטה למעלה, שהוא אור הנפש. עד שהגיעו ישראל להר סיני, ונתקנו, שהאירה בהם ב', מוחין דאו"י, המאירים מלמעלה למטה, ונעשו שבת.

379. מלמעלה למטה חזרו האותיות להאיר, כלומר אור הרוח. ולא שמטרם מתן תורה האירו רק מלמטה למעלה, שהוא אור הנפש. אלא מטרם מתן תורה, היה העולם ממשמש באותיות, ולא היו מתיישבות במקומן, שהיו מטולטלות מרחמים לדין ומדין לרחמים, כטבע אור הרוח, ולא היו מתיישבות. וכאשר ניתנה התורה לישראל, נתקן הכול, וחזרו להאיר בשלמות כמטרם החטא.

בימי אֱנוֹש היו בני האדם חכמים בכשפים ובקסמים, ובחכמה איך לעצור הכוחות השמימיים, שלא יפעלו על העולם. ומיום שיצא אדם מגן עדן, והוציא עימו החכמה של עלי תאנה, שהיא כשפים, לא היה עוד איש שיעסוק בה. כי אדם ואשתו, ואלו שנולדו ממנו, מטרם שבא אנוש, עזבו את החכמה הזאת ולא התעסקו בה.

380. כאשר בא אנוש, ראה אותם עלי תאנה, וראה שחכמתם מכחישה העליונים, שמכחישה הקדושה. ועסקו בהם ועשו פעולות וכשפים וקסמים ולימדו מהם אחרים, עד שהתפשטה החכמה ההיא בדור המבול, וכולם עשו בכוחה את מעשיהם להרע.

381. והיו מתחזקים כלפי נוח בחכמתם זו, במה שהזהיר אותם במבול. ואמרו, ששום דין שבעולם לא יוכל לשרות עליהם, כי יעשו בחכמה לדחות מעליהם את כל בעלי הדין.

ומאנוש ואילך התחילו כולם לעסוק בחכמה הזו. וכתוב, אז הוחל לקרוא בשם ה'. והוחל, פירושו, שעשו חולין את קריאת שם ה', ע"י חכמת הכשפים שעסקו בה.

382. כל אלו הצדיקים, שהיו בהם אחר אותו הדור של אנוש, היו כולם משתדלים למחות בהם, כמו יֶרֶד מתושלח וחנוך, ולא יכלו. עד שהתפשטו בעולם רשעים, המורדים בריבונם, ואמרו, מה שד"י, כי נַעַבְדֶנוּ?

383. והאם אפשר שיאמרו שטות זו, מה שד"י כי נעבדנו? אלא שזה משום שהיו יודעים כל אלו החכמות שלהם, וכל ממוני העולם, שנפקדו על הנהגת העולם, והיו בוטחים בהם. כלומר, שהיו בוטחים בחכמתם, שע"י השְׁבועות, שישביעו הממונים הללו, לא יארע להם כל רע. עד שהשיב הקב"ה את העולם כמו שהיה, שהביא עליהם מבול מים.

כי בתחילה היה העולם מים במים, כמו ביום ב' לבריאת העולם, מטרם שנראתה היבשה. ואחר המבול, החזיר העולם לתיקונו כבתחילה, ולא נחרב כולו בעת המבול, כי השגיח עליהם אז ברחמים, כמ"ש, ה' למבול יָשב, שהוא מדה"ר. ולא כתוב, אלקים למבול ישב, שהוא מדה"ד. הרי שדן אותם ברחמים, ומשום זה לא נחרב כולו ע"י המבול.

384. בימי אנוש, אפילו התינוקות שבאותו הדור, היו משגיחים כולם בחכמות העליונות, והיו מסתכלים בהן. כלומר, שהיו מתבוננים בהן. א"כ, האם טיפשים היו, שלא היו יודעים, שעתיד הקב"ה להביא עליהם מי המבול, וימותו בהם?

385. יודעים היו. אבל אחזו טיפשות בליבם, שהם היו יודעים את המלאך הממונה על האש, ואת המלאך הממונה על המים, והיו יודעים לעצור אותם, שלא יוכלו לעשות בהם דין. וע"כ לא פחדו מהעונש. והם לא היו יודעים, שהקב"ה השולט על הארץ, וממנו יבוא הדין על העולם.

386. אלא היו רואים, שהעולם נפקד ביד הממונים האלו. ובהם תלויים כל דברי העולם. ומשום זה לא היו מסתכלים בהקב"ה, ולא היו משגיחים במעשיו, עד שנשחתה הארץ. ורוח הקודש הכריז עליהם בכל יום, כמ"ש, ייתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם.

387. והמתין להם הקב"ה, כל אותו הזמן, שהצדיקים, יֶרֶד מתושלח וחנוך, היו חיים בעולם. כיוון שנפטרו מהעולם, אז הוריד הקב"ה עליהם את הדין, ונאבדו. כמ"ש, ויימָחו מן הארץ.