פיוס ונטילת רשות

[פיוסא ונטילת רשות]

213. וייבן ה' אלקים את הצלע. בבניין הצלע כתוב שֵׁם מלא, כמו בכתוב, וייצר ה' אלקים את האדם. הוי"ה אלקים, הנבחן לשם מלא. כי או"א תיקנו אותה בבניין הצלע, מטרם שהנוקבא באה לבית בעלה, ז"א. וע"כ כתוב כאן שם מלא, כי הוי"ה אבא, אלקים אמא.

את הצלע, הוא כמ"ש, שחורה אני ונאווה. כי בנו אותה כמנורה שאינה מאירה. אבל אח"כ תיקנו אותה או"א, באופן שיתפייס עימה בעלה. וכתוב, ויביאֶהָ אל האדם.

ב' פעולות מובאות בכתוב:

א. בניין הצלע, כמ"ש, וייבן ה' אלקים את הצלע.

ב. ההבאה אל האדם, שכתוב, ויביאה אל האדם.

כי בתחילה בונים או"א את הנוקבא מקו שמאל, הנבחן לבניין הצלע. ואז היא שחורה, כי בקו שמאל נמצאת החכמה בלי חסדים, ואין הנוקבא יכולה לקבל חכמה בלי לבוש של חסדים, והיא חשוכה.

ע"כ נקראת, מנורה שאינה מאירה. ועכ"ז כתוב עליה, שאומרת אז, שחורה אני ונאווה. כי אע"פ שהיא שחורה בלי אור, מ"מ היא נאווה, היות שהיא נמצאת בהיכל או"א, וקומתה שווה אל ז"א.

כי אז נבחן, שז"א מלביש קו ימין של המוחין דאו"א, שהם חכמה וחסד. והנוקבא מלבישה קו שמאל של המוחין דאו"א, שהם בינה וגבורה. ואינה צריכה משום זה לז"א, שיתקן אותה, כי היא שלמה כמוהו. שאז נאמר עליהם, שהם שני המאורות הגדולים.

וע"כ אומרת אז, שחורה אני ונאווה. אע"פ שהיא מנורה שאינה מאירה. וכשנוקבא נמצאת במצב הזה, בבניין הצלע, מקו שמאל, היא במחלוקת עם ז"א, כמו קו שמאל שהוא במחלוקת עם קו הימין. ולפיכך צריכים או"א לתקן אותה, שיתפייס עימה בעלה.

ועל זה צריכים פעולה ב', שהיא, ויביאה אל האדם. כלומר, שתיקנו אותה או"א במסך כזה, שתהיה ראויה לקבל חסדים מז"א. שתיקון המסך הזה נבחן, שהביא אותה אל הז"א בעלה. כי עתה יכול ז"א להשפיע לה חסדים, ויתפייס עימה בעלה. אמנם מחמת תיקון המסך הזה, הנוקבא נעשית שאין לה מעצמה כלום, כי עתה צריכה לקבל הכול מז"א בעלה.

והתבארו ב' הפעולות של או"א:

א. בניין הצלע, שנוקבא נעשית אז מנורה שאינה מאירה.

ב. ויביאה אל האדם, שהנוקבא אין לה מעצמה כלום.

214. מכאן, שאו"א של הכּלה צריכים להכניס את הכלה ברשות החתן, כמ"ש, את בתי נתתי לאיש הזה. מכאן ואילך בעלה יבוא אליה, כי הבית שלה הוא, ולא שלו. וע"כ צריך הוא לבוא אליה, כמ"ש, ויבוא אליה, וכתוב, ויבוא גם אל רחל.

הארת החכמה מכונה בית, כמ"ש, בחכמה ייבָּנה בית. ואין הארת החכמה נמשכת בשום פרצוף שמא"א עד הנוקבא, אלא רק בנוקבא לבדה, בעניין ב' ראשית. וע"כ הבית שלה הוא, שאין ז"א יכול להאיר בהארת חכמה, זולת בעת הזיווג עם הנוקבא. וע"כ הוא מוכרח לבוא אליה. וזהו שכתוב, ויבוא אליה, ויבוא גם אל רחל.

בתחילה כתוב, ויביאה אל האדם, כי עד כאן צריכים או"א לתקן אותה, שתיקנו אותה במסך כזה, שתהיה ראויה לקבל חסדים בזיווגה עם ז"א. ואח"כ ז"א יבוא אליה, וכל הבית הוא של הנוקבא.

215. וייטול רשות ממנה קודם הזיווג. כמ"ש, ויפגע בַּמקום, ויָלֶן שָׁם. שפירושו, שייטול רשות בתחילה. מכאן, מי שמתחבר עם אשתו, צריך לפייס אותה ולהמתיק אותה בדיבורים. ואם אינו מפייס אותה, לא ילון אצלה, משום שהרצון שלהם צריך להיות כאחד באין אונס.

כל הנוהג בסדר בניין המדרגה, נוהג ג"כ בהכרח בסדרי קיומה של המדרגה. ולפיכך אותן ב' פעולות באו"א לבניין הנוקבא, נוהגות ג"כ בזיווג של הנוקבא עם ז"א. שבתחילה צריך להמשיך לה הארת השמאל, דוגמת פעולה א' דאו"א בבניין הצלע. ואח"כ מזדווג עימה ונותן לה אור החסדים מקו האמצעי שלו, דוגמת פעולה ב' דאו"א, ויביאה אל האדם, תיקון המסך, שתהיה ראויה לקבלת אור חסדים.

ופעולה א' נקראת נטילת רשות או פיוס, מטעם שמטרם זה היא במחלוקת עם ז"א, כי להיותה מקו שמאל וז"א מקו ימין, ע"כ נוהגת ביניהם המחלוקת שבין קו שמאל לימין. ולפיכך צריך ז"א לפייס אותה קודם הזיווג, והיא אינה מתפייסת, אלא בהמשכת הארת השמאל, שהיא עיקר בחינתה.

יצה"ט ויצה"ר ניתנו לאדם, משום שנוקבא ניתנה ביניהם, ונקשרה עימהם. ואינה נקשרת ביניהם, מטרם שהיצה"ר מתעורר אצלה, ונקשרים זה בזה. כי היצה"ר רומז לקו שמאל. וכיוון שהיא במחלוקת עימו, ע"כ אינה מתקשרת עימו, מטרם שממשיך לה מהארת השמאל, שהיא התעוררות היצה"ר.

ואם אינו מפייס אותה, לא ילון אצלה, משום שהרצון שלהם צריך להיות כאחד באין אונס. כי מטרם שממשיך לה הארת השמאל, אינה מתפייסת, והיה צריך לאנוס אותה.

והאדם, המעלה מ"ן לייחוד ז"א ונוקבא, צריך ג"כ לעורר אלו ב' הפעולות דאו"א. והפעולה הא', הארת השמאל, מרומזת בכתוב ביעקב, ויפגע במקום, כי אין פגיעה אלא פיוס, כמ"ש, ואַל תפגע בי. ופיוס משמעותו, המשכת הארת השמאל.

ופעולה ב' דאו"א, תיקון המסך, להכשיר אותה לקבלת החסדים, מרומזת בכתוב, וייקח מאבני המקום, ויָשֹם מְרַאֲשותיו. כי המסך מכונה אבן. וע"י ב' הפעולות הללו נעשה הייחוד העליון, כמ"ש, והנה ה' ניצב עליו. ולפיכך מביא הזוהר כאן ראָיה מהכתוב, ויפגע במקום.

216. ויפגע במקום, וילן שם כי בא השמש. להורות, שאסור לאדם לשמש מיטתו ביום. כי ויפגע במקום, שהמשיך הארת השמאל, הנקראת פיוס. ובעת הארת השמאל נֶחְשֶׁכת הנוקבא ונעשית מנורה שאינה מאירה, שמטעם חוסר חסדים אינה יכולה לקבל אור החכמה. וע"כ, וילן שם כי בא השמש. כי עם המשכת הארת השמאל, הסתלק תכף אור היום, וחשַׁך הלילה.

לכן אסור לאדם לשמש מיטתו ביום. כי קודם הזיווג צריכים לפיוס, המשכת הארת השמאל, ואין הארת השמאל נוהגת ביום. כי עם הופעת הארת השמאל, מסתלק תכף אור היום, ונעשית חשכת לילה. כמ"ש, וַתָקָם בעוד לילה. באופן, שהמשמש ביום, אי אפשר לו להמשיך את הפיוס. ובלי פיוס אסור הזיווג.

וייקח מאבני המקום. שאפילו יהיה לַמלך מיטות זהב ולבושי כבוד ללון בהם, והמטרוניתא הכינה לו מיטה העשויה מאבנים, יעזוב את שלו וילון במה שהיא הכינה לו. כמ"ש, ויִשכב בַּמקום ההוא, באבנים.

אע"פ שיש לז"א מוחין שלמים, בעטרה שעיטרה לו אימו, כלולים מימין ומשמאל בפני עצמו, מ"מ כדי להזדווג עם הנוקבא, עוזב בחינת עצמו ומזדווג עימה בבחינתה, כי ביתה שלה הוא.

217. ויאמֶר האדם, זאת הַפַּעם עֶצם מֵעֲצָמיי ובָשֹר מִבשֹרי. הנה זה דברי מתיקות, להמשיך אהבה עימה, ולהמשיך אותה לרצונו, לעורר אצלה אהבה. רְאה כמה ערֵבים הם דברים אלו, כמה מעוררי אהבה הם אלו המילים, עצם מעצמיי ובשר מבשרי, כדי להראות לה, שהם אחד ואין ביניהם שום פירוד.

ד' בחינות במוחין, הנקראות עצמות גידים בשר ועור, חו"ב תו"מ, המתחלקים לימין ולשמאל. חכמה ות"ת לימין, בינה ומלכות לשמאל. מטרם הזיווג היה לנוקבא רק צד שמאל של המוחין, בינה ומלכות, גידים ועור של המוחין. וע"י הזיווג קנתה מז"א צד הימין, חכמה ות"ת.

וזהו שכתוב, זאת הפעם, ע"י זיווג של עתה, נעשית הנוקבא עצם מעצמיי ובשר מבשרי. כי השיגה ממנו גם צד הימין, הנקרא עצם ובשר, חכמה ות"ת. וכשהיא כלולה בחו"ב תו"מ כמו הז"א, נעשית עימו אחד בלי פירוד.

218. עתה התחיל לשבח אותה, לזאת ייקָרא אִשה, שאין עוד כמותה, הכבוד של הבית. כל הנשים בפניה הן כקוף בפני אדם, אבל לזאת ייקרא אשה, שלמות הכול. לזאת ולא לאחרת. כי השם אשה מורה אש ה'. שלמות הארת שמאל, שנקראת אש, הקשורה באות ה', הנוקבא.

וזהו ששיבח אותה, לזאת ייקרא אִשה. כי מִסיבת הארת החכמה, המאירה בה אחר שנכללה בחסדים של בעלה, ניתן לה השם אשה, שהיא הארת החכמה, המכונה אש, כמ"ש, והיה אור ישראל לאש.

ואין עוד כמותה. כי הארת החכמה אינה מגולה בשום מדרגה זולתה. ונאמר, לזאת ייקרא אשה, שלמות הכול. לזאת ולא לאחרת. כי אחרת אינה נקראת אִשה, כי הארת החכמה אינה באחרת.

והכול הוא דברי אהבה, כמ"ש, רבּות בנות עשו חָיל ואת עלית על כּוּלָנָה. כי הנוקבא דז"א היא מדרגה אחרונה שבאצילות, ומ"מ אין גילוי החכמה בשום מדרגה זולתה, אע"פ שהן עליונות ממנה. וטבעת זו האחרונה נעשית ראשית. וזה, רבות בנות עשו חיל. ואע"פ שהן עליונות ממנה, מ"מ, ואת עלית על כולנה. כי בה מתגלה הארת החכמה ונעשית ראשית.

219. על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודָבַק באשתו, כדי להמשיך אותה באהבה ולהידבק בה. כיוון שהתעורר אליה בכל הדברים האלה, כתוב, והנחש היה ערוּם. כי היצה"ר התעורר להיאחז בה, כדי לקשור אותה בתאוות הגוף, ולעורר אותה לדברים אחרים, שהיצה"ר מתענג בהם.

220. ותֵרֶא האישה, כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים. שקיבלה את היצה"ר ברצון ובתאווה. ותיתן גם לאישהּ עימה, כי התעוררה אז לבעלה בתאווה, להתעורר אליו ברצון ובאהבה.

הכתובים הללו הם להורות המעשה לבני אדם, כפי שהוא למעלה, בזו"ן העליונים. שאע"פ שהכתובים מדברים למטה באדם ובחוה, מ"מ רומזים על זו"ן העליונים, שבני אדם צריכים לכוון מעשיהם אליהם.

221. אם הכתובים מדברים בזו"ן העליונים, במה נבאר למעלה, אשר היצה"ר נאחז בנוקבא? כי עניין יצה"ר אינו נוהג בנוקבא של מעלה. אלא הדברים שלמעלה מכוונים לדברים שלמטה, שהם ענפיהם. כי אין לך דבר למטה, שאין לו שורש למעלה, שמשם נמשך וגדל.

יצה"ט ויצה"ר נמשכים משורשיהם מלמעלה. יצה"ט נמשך מימין של מעלה, ויצה"ר נמשך משמאל של מעלה. והשמאל של מעלה נאחז בגוף, בנוקבא, להתקשר עימו כאחד, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי.

ולפיכך כל המדובר כאן ביצה"ר, הכוונה לקו שמאל של מעלה, שממנו נמשך היצה"ר. ולפיכך מבוארים עד כאן הכתובים, הן למעלה בזו"ן והן למטה באדם ובחוה. מכאן ואילך מכוסים הדברים במעט זפת, שלא קשה לפענח אותם, איך הם נוהגים למעלה, ואפילו קטן שבתינוקות יוכל לבאר הדבר.