ויהי ערב ויהי בוקר

151. ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד. ויהי ערב, נמשך מצד החושך, הנוקבא. ויהי בוקר, נמשך מצד האור, ז"א. ומתוך שז"א ונוקבא משתתפים יחד בזיווג, כתוב בהם, יום אחד, להורות, שהערב והבוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. כלומר, שאור היום בא מזיווג ז"א ונוקבא יחד.

בכל יום כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר. כיוון שמורה על זיווג זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום. א"כ אחר שהכתוב הודיע זה ביום ראשון, מהו הטעם, שבכל יום כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר? לדעת שאין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום, ולא יבואו להיפרד זה מזה.

ע"כ חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום, כדי להורות, שאי אפשר שיארע פעם, שיהיה אור היום בלי הקדם חושך הלילה, וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום. כי לא ייפרדו זה מזה לעולם.

152. אותו היום, שהאור הראשון יצא בו, התפשט בכל ימי בראשית, שהרי בכולם כתוב, יום. השׁם יום, הוא על התפשטות האור הראשון שיצא ביום ראשון, ספירת החסד. אלא מתוך שהאור הזה התפשט בכל ימי בראשית, בכל ספירה משבע הספירות, ע"כ נקראים כולם יום, כמו יום ראשון.

ועוד, התפשטות האור של יום ראשון בכל הימים, נלמדת מתוך שכתוב בכל הימים השם בוקר, כי אין שֵׁם זה שייך אלא רק מצד האור הראשון. כלומר, כי השם בוקר מורה על התחלת ביאת האור, שרומז על ביאת האור הראשון במציאות. וכיוון שכתוב השם בוקר בכל יום, הרי שהתפשטות יום ראשון נוהגת בכל יום.

ועוד, יום ראשון הולך עם כל הימים, וכל הימים באים ביום הראשון, כדי להראות, שאין בהם פירוד, וכולם הם אחד. כלומר, ששבע הספירות חג"ת נהי"מ כלולים זה מזה, וע"כ יש בכל אחד מהם חג"ת נהי"מ.

ונמצא, שיש ספירת החסד, שהוא יום ראשון, בכל ספירה. וכן יום ראשון, שהוא ספירת החסד, יש בו עצמו כל חג"ת נהי"מ. הרי שיום ראשון נמצא בכל הימים, וכל הימים נמצאים ביום ראשון. והוא טעם היותם אחד בלי פירוד ביניהם.