מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"ז
1988 - מאמר 27

חז"ל אמרו (סוטה ה') "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר, מלשני בסתר רעהו, אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב, אותו לא אוכל, אל תקרי אותו, אלא אתו לא אוכל". ועל הכתוב "גבה עינים ורחב לבב" מפרש "המצודת דוד" וזה לשונו "גבה עינים, הוא בעל גאוה, ורחב לבב, החומד ומתאוה לכל דבר", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מדוע בשאר עבירות לא אמר הקב"ה, שלא יכול לדור עמו בעולם, ועל גאוה, אין הוא יכול לדור עמו. וכמו כן יש להבין מה שאמר שם, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי "כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה". ורבי יוחנן דידיה אמר "כאילו כפר בעיקר".

אם כן צריכים להבין, מהו חומרת של גאוה כל כך. וכמו כן יש להבין מה שכתוב "רם ה' ושפל יראה", שפירושו, שהאדם צריך לראות גדלות ה' ושפלות עצמו. בשלמא גדלות ה' צריך האדם להשתדל להשיג, היות שמטרת עבודתו של האדם צריכה להיות מטעם "שהוא רב ושליט". לכן, בשיעור שהוא מחשיב את הבורא, בשיעור זה יכולה להיות עבודתו בכל לב ונפש. אבל לאיזה צורך הוא צריך להשתדל לראות את שפלות עצמו. ומה יוסיף לו זה בעבודה.

ראשית כל אנו צריכים לדעת, מהי המטרת הבריאה. כלומר בשביל איזה צורך אנו נולדנו, בכדי שאנו נדע לאיזו מטרה אנו צריכים להגיע, שזה יהיה השלימות שלנו. ומטרם שהגיענו למטרה זו, אנו נמצאים בלתי שלמים.

הנה מטרת הבריאה, למדנו, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו". נמצא, שמטרם שהנבראים באו לידי מצב, שהנבראים מרגישים שהם מאושרים בעולם, הם נבחנים למחוסרי השלימות, כי עוד לא הגיעו אל המנוחה והנחלה.

אולם השאלה היא, ידוע, כיון שהבורא ברא את הנבראים, בכדי לתת להם טוב ועונג, וברא בגלל זה רצון והשתוקקות בהנבראים, לקבל הנאה ותענוג, אם כן לפי זה יוצא, שיש רצון מצד המשפיע לתת, ויש רצון מצד המקבלים לקבל. אם כן מי מעכב, שאין הם באים תיכף לשלימות. אלא שניתן לנו עבודה בתו"מ, שע"י זה תהיה לנו אפשרות לקבל את הטוב ועונג, אחרת נשארים בעירום וחוסר כל, מכל הטוב אשר הבורא רוצה לתת.

וגם אחר שהאדם עוסק בתורה ומצות, לא כל אחד זוכה לקבל את הטוב, כמו שאמרו חז"ל (ויק"ר ב' א') וזה לשונם "אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצא מהן מאה למשנה, עשרה לתלמוד, ואחד להוראה". נמצא לפי זה, רק אחד מאלף יכול לזכות להוראה, ש"הוראה" נקראת שלימות. אחרת הוא נקרא "תלמיד, שלא הגיע להוראה ומורה" (ע"ז י"ט ע"ב), שזה נקרא "דיין שאינו הגון". וזה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ז' ע"ב) וזה לשונם "אמר ריש לקיש, כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשירה בישראל".

רואים אנו, שלא כל כך בנקל יכולים לזכות לבחינת הטוב והעונג. אם כן נשאלת השאלה כנ"ל, מי הוא המפריע. שכאן נראה, שהן מצד הנותן, והן מצד המקבל, אין כאן שום הפרעה. בטח, שהבורא ברא את הנבראים, שנתן להם רצון לקבל הנאה, אי אפשר לשנות ולבטל את הרצון הזה, המשתוקק לקבל תענוגים. אם כן, מהי הסיבה שלא מקבלים זה אלא ע"י יגיעה.

התשובה היא, ידוע כי בכדי שתהיה השתוות הצורה, הנקרא בחינת "דביקות", ולא יהיה ע"י זה ענין של בושה, לכן נעשה דבר חידוש, שבהכלים שהבורא ברא בהנבראים, שהם רצון לקבל לעצמו, הם נפסלו מטעם הנ"ל. אלא שהאדם צריך לעבוד ולתקן את הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע. וזהו כל העיכוב שבדבר. זאת אומרת, הגם שמצד הבורא לא נעשה שינוי, אלא מצד תיקון הבריאה, נחשב זה כאילו אין לו כלים, שיהיו מוכשרים לקבל את השפע. ודבר זה נתקן בעולמות העליונים, המכונה "צמצום", וזה שורה על התחתונים, שלא יוכלו לקבל את הטוב והעונג, מטרם שיזכו לכלים דהשפעה.

ובהאמור יוצא, שעיקר המעכב, שלא נוכל לקבל את הטוב ועונג, הוא הרצון לקבל לעצמו. שפירושו, שיש שתי רשויות:

א. הבורא,

ב. הנבראים, שהם צריכים להוציא מרשותו של הקב"ה לרשותם.

נמצא, שיש כאן לדבר מב' נושאים, שהם בורא ונברא. וההבדל ביניהם הוא, שהבורא הוא המשפיע, והנברא הוא המקבל. ומזה יוצא, שהשפע המושפע מהבורא, כביכול, מוכרח להיפרד מהבורא, בכדי שיכנס לרשותו של המקבל, שזה נקרא בחינת "פירוד". ועיקר הצמצום וההסתר היה, בכדי שהאור עליון לא יתפרש מהבורא. אלא, שכמו שלמדנו, שהצמצום היה מטעם, שרצתה המלכות להיות דבוקה בהשורש, שזה מכונה "ביטול הרשות של עצמה", ולהידבק בהבורא, שזה נקרא "רשות היחיד", כלומר שרשותו של המקבל תתבטל ולא ישאר רק רשות של הבורא.

רואים אנו, מה הוא המעכב מלקבל את הטוב, הוא רק הרשות שלנו, שאין אנו מוכנים לבטל את הרשות שלנו, המכונה "רצון לקבל לעצמו". כלומר, שכל מה שהאדם רוצה לקבל, הוא אך ורק לתוך רשותו, כמו שכתוב "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו". האדם מוכן לתת כל מה שיש לו, רק שנפשו תישאר אצלו, כלומר שהוא ירגיש את ישותו. אבל לא להיפך.

היינו שאומרים לאדם, אני אתן לך כל מה שאתה רוצה וכל מה שנפשך מתאוה, אלא מקודם תן לי את נפשך. אם כן, האדם שואל, למי אתה נותן אם לא לרשותו, היינו להרצון לקבל שלו, כלומר שתהיה לו רשות בפני עצמו, ויקבל הכל לתוך רשותו, אחרת אין האדם מסוגל לעבוד. וזהו נובע מצד הטבע, שהבורא ברא בהנבראים רצון להנות, שזה יתאים להמטרה, שהיתה על הכוונה דלהטיב לנבראיו.

חז"ל (במסכת ברכות י"ז) אמרו וזה לשונם "ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר, הכי רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצוניך, ומי מעכב, שאור שבעיסה, ושעבוד מלכיות". ופירוש רש"י "שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו".

ויש להבין, אחר שהתפלל, כמו שכתוב "בתר דמצלי", שפירושו, אחר התפלה התפלל עוד תפלה, אם כן על מה הוא התפלל, שהוא צריך לתת עוד תפלה על התפלה שכבר התפלל. ויש לפרש, שמטרם שהתפלל, עוד לא ניכר אצל האדם מה שחסר לו, אלא לאחר שהאדם כבר התפלל, אז מגלים לו מלמעלה, מהו החסרון אמיתי. זאת אומרת, התפלה, שהאדם מתפלל על מה שהוא חושב שחסר לו, זהו רק סגולה, שע"י תפלה זו ה' ישלח לו מלמעלה תשובה, לדעת מה שחסר לו, ועל מה לבקש.

וזהו כמו שכתוב (בתפלת מוסף דראש השנה) וזה לשונו "היה עם פיפיות, שלוחי עמך בית ישראל, העומדים לבקש תפלה ותחנונים מלפניך, על עמך בית ישראל, הורם (למדם) מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, השיבם מה שישאלו". רואים אנו, שיש תפלה מיוחדת בעת שמתפללים, שה' ישלח לנו דעת, בכדי להבין מה שחסר לנו, ועל זה לתת תפלה מעומק הלב.

כי ידוע, בבחינת עבודה נקרא אדם, עולם מלא. נמצא, בזמן שהאדם מתפלל, המצב הזה נקרא "שליח ציבור", שהוא מתפלל עבור כל כלל ישראל, שהאדם נכלל ממנו. לכן יש תפלה מיוחדת, שהאדם צריך להתפלל, תפלה שה' יעזור לו, וליתן עזרה מלמעלה, בכדי לדעת את האמת, מה שחסר להאדם, ועל זה לבקש מה' עזרה.

ובזה יש לפרש דברי רבי אלכסנדרי, שלאחר התפלה היה מתפלל תפלה עיקרית, שאמר, שהוא רוצה, שה' יעזור לו על המפריע שלנו, שלא נותן לנו לבוא לקבל את הטוב והעונג כמו שהבורא רוצה. שהמעכב הזה מכונה "שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות". שפירושו, הרצון לקבל לעצמו, שהוא רשותו של אדם, שהוא נפרד מרשותו של הקב"ה, הבא מבחינת מלכות, הנבחנת לשורש של הרצון לקבל לעצמו, והיא שולטת על האדם, ולא נותנת לו לצאת מרשותה.

ומלכות דקדושה פירושה (עיין בתע"ס, חלק שני, לוח התשובות, תשובה ל"ט) וזה לשונו "בחינה אחרונה נקראת מלכות, על שם שממנה נמשכת בחינת הנהגה בתקיפות ובשליטה מוחלטת, כדוגמת מוראה של מלכות". וכפי שלמדנו, שמלכות נקראת "הרצון לקבל", שקבלה את הטוב והעונג, ואח"כ עשתה המלכות הזאת צמצום, כלומר שלא תקבל רק עם התיקון, המכונה "הכוונה בעל מנת להשפיע". ובשליטה זה יוצאו כל פרצופי דקדושה.

נמצא, שרק במלכות הזאת, שהיא נתנה שליטה, שלא ישפע שום קדושה על הכלי קבלה, רק מי שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע והוא מבטל את רשות עצמו. נמצא, כל המעשים הם רק לטובת הבורא. ולצורך עצמו הוא אומר, שאין כדאי לחיות. בזה הוא עושה רשות היחיד בעולם.

נמצא, כשהוא ממשיך איזה תענוג, אין כוונת קבלת התענוג שיכנס לרשותו, אלא לרשות הבורא. כלומר, ההנאה שהוא מקבל, היא לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. ממילא אין כאן אלא רשות אחד. וזה נקרא "רשות היחיד". והידיעה הזו, לדעת מה באמת חסר לו, זהו בא אחר התפלה, שהתפלל, שיודיעו לו את האמת, מה שחסר לו. אז הוא נותן תפלה אמיתית, שהמלכות, היינו שעבוד המלכיות, שהוא הלעומת דקדושה, שהוא הרצון לקבל לעצמו, הוא כל המעכב מלהגיע להמטרה, שהאדם צריך להגיע.

ולמה צריכים להתפלל על זה, ואין האדם בעצמו מתגבר על הכלי קבלה לעצמו. על זה אמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". היות שאין זה בידי אדם, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת המלכות, שבטבע זה נולד האדם. ורק הבורא בעצמו, הוא יכול להוציא את האדם משליטה הזאת.

וזה נקרא "יציאת מצרים", שרק ה' בעצמו הוא הוציא את עם ישראל ממצרים, כמו שכתוב (בהגדה של פסח) "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". והפירוש הוא כנ"ל, היות שהבורא ברא את האדם בטבע של רצון לקבל לעצמו, לכן רק הוא בעצמו יכול לתת להאדם טבע שני, שהוא רצון להשפיע.

ובהאמור אנו רואים, שיש להבחין ג' בחינות באדם, מטעם שהאדם נולד אחר השתלשלות העולמות, שיצאו קליפות מסיבת שבירת הכלים, שהיתה בעולם הנקודים. לכן אנו מוצאים באדם עצמו בדרך העבודה:

א. אלו אנשים, שאין להם שום שייכות לתו"מ. הם נקראים בבחינת "עם הדומה לחמור", פשוט חמורים, שיותר מתאוות בהמיות אין להם שום מושג.

ב. שהם כן מקיימים תו"מ, רק שלא לשמה. הם נקראים בחינת "אומות העולם", כמו שכתוב בזה"ק על פסוק "וחסד לאומים חטאת, מטעם שכל טובו דעבדין לגרמייהו עבדין". שפירושו, שהכל עושים רק לתועלת עצמם. כלומר, כל הטוב, הנקרא בחינת "מעשים דהשפעה", הכל הוא לתועלת עצמם. זה נקרא "בהמה", שהיא בחינת נקבה המקבלת. מה שאין כן "אדם" נקרא "זכר", כידוע שז"א, שהוא המשפיע, נקרא "אדם", גימטריא אדם, שם מ"ה. מה שאין כן מלכות, שהיא בחינה המקבלת, נקראת בשם ב"ן, שגימטריא בהמה, הנקרא מקבלת.

וכמו שמביא בהקדמה לתע"ס (אות ל"א) וזה לשונו "כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. ואפילו דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין". רואים אנו מדברי זה"ק, שאלו שעוסקים באורייתא לתועלת עצמם ולא להשפיע, הם דומים כבהמות, כמו שכתוב "כבעירן דעכלין חציר". וזה יכולים לכנות בחינת "בהמה שבאדם", היות שהם כבר עוסקים בתו"מ, אלא שהוא שלא לשמה.

ג. זהו בחינת "אדם שבאדם". כלומר, אלו שעובדים לשמה, שהוא מטעם יראת ה' ולא לתועלת עצמם. הם נקראים "אדם", שהוא בחינת זכר כנ"ל, ש"אדם" גימטריא מ"ה, שהוא בחינת ז"א, שהוא המשפיע. וזהו כמו שכתוב (יבמות ס"א ע"א) וזה לשונו "רבי שמעון בן יוחאי אומר, קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל. שנאמר, ואתן את צאני צאן מרעיתי, אדם אתם. אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם".

אולם יש להבין, מהי בחינת "אדם", שדוקא בחינת "ישראל" נקרא "אדם". זה יש לפרש כמו שהסברנו על מה שדרשו חז"ל (ברכות ו' ע"ב) על פסוק "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא". ושואלת הגמרא "מאי כי זה כל אדם. אמר רבי אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה".

זאת אומרת "את האלקים ירא" זהו "כל האדם". כלומר "האדם" נקרא מי שיש לו יראת אלקים, שהפירוש כמו שאמר רבי אלעזר, שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, בשביל יראת שמים. אולם יש להבין, מדוע הוא דורש על "כי זה כל האדם", ש"כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה".

הנה חז"ל אמרו (עירובין י"ג) "נח לו לאדם שלא נברא, יותר משנברא. ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו". ויש להבין, איך אפשר לומר, שהבורא ברא את האדם, כאילו היה שלא לצורך. היינו שהיה יותר טוב, שהבורא לא היה בורא אותו. וכי אפשר לומר, שהבורא, בשעה שהלך לברוא את האדם, לא ראה עד סוף כל הדורות, ומכל מקום ברא אותו. אם כן איך אפשר לומר "נוח לו לאדם שלא נברא, יותר משנברא". ועוד, מהי העצה שאמרו "ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו".

לפי מה שמפרש אאמו"ר זצ"ל, יש לפרש, נח לו לאדם, "שלו" פירושו בשבילו. כלומר, אם האדם רוצה לעבוד רק לתועלת עצמו, היה יותר טוב שלא נברא משנברא. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ז, ע"א) וזה לשונם "וכל העושה שלא לשמה, נח לו שלא נברא".

אמנם יש להבין הטעם, מדוע בשלא לשמה טוב לו שלא נברא. והטעם הוא מסיבת התיקון, שהיה, שאפילו שהנבראים יקבלו טוב ועונג מהבורא, לא יחשב זה לשינוי צורה ולפירוד. לכן נעשה תיקון, שאי אפשר לקבל טוב ועונג, אלא בכלים דהשפעה. כלומר שדוקא בזמן שהאדם עובד רק בעל מנת להשפיע, אז תתקיים מחשבתו יתברך, שהיא להטיב לנבראיו. כלומר שהוא חושב רק לתועלת ה'.

זאת אומרת, כל מחשבות של האדם, הוא, איך הוא יכול לעשות נחת רוח להבורא. ואז הוא בא לידי הרגשה, בזה שהוא יקבל את הטוב והעונג, בזה הוא עושה נחת רוח ליוצרו. כי זאת היתה כל מטרת הבריאה, ובגלל זה הוא רוצה עכשיו לקבל טוב ועונג. ובזה תתקיים מטרת הבריאה.

מה שאין כן, אם הוא עובד שלא לשמה, אלא לתועלת עצמו. על כלי זה, הנקרא "מקבל לעצמו", היה צמצום והסתר. וממילא אף פעם לא יגיע להמטרה שבשבילה נברא האדם. לכן אם אין האדם עוסק לשמה, נמצא שהוא נברא בחינם, כלומר ללא תועלת. לכן אמרו חז"ל "הלומד שלא לשמה, טוב שלא נברא, משנברא". וזהו שאמרו חז"ל "נח לו לאדם שלא נברא, יותר משנברא". והיינו כנ"ל, שאם האדם עובד בשבילו, לו, בשביל עצמו, יותר טוב שלא נברא.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, וכי אפשר לומר על פעולותיו של הבורא, שהיה יותר טוב כשלא היה עושה את מעשה, היינו בריאת האדם, משעשה את המעשה של בריאת האדם. וכי יש לנו רשות לקטרג על המעשים של הבורא. וגם שאלנו, מהו הפירוש "ועכשיו, שנברא, יפשפש במעשיו".

אלא כנ"ל, שחז"ל באים לנו לפתוח את העינים שלנו, שנראה מה מוטל עלינו לעשות, כלומר העבודה שנתנה לנו בתו"מ, לאיזה צורך היא ניתנה לנו. לכן קודם כל הם נותנים לנו להבין, זה שהאדם נברא, והאדם משתוקק לקבל תענוגים עבור הרצון לקבל שלו, מה שהבורא נתן בהטבע שלנו, לו, כלומר בשבילו, שהיה יותר טוב שלא היה נברא. אלא הבורא ברא את האדם לעשות, שענין "עשיה" הכוונה תיקון הכלים, שצריכים לתת על הרצון לקבל כוונה דלהשפיע, וע"י זה האדם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג. וזה שכתוב, ועכשיו שנברא, לכן מה עליו לעשות, יפשפש במעשיו, ויראה, שכל עשיה ועשיה, שהוא עושה, שיהיה בעמ"נ להשפיע.

ובזה נבין מה ששאלנו, מדוע אין הקב"ה יכול לדור במדור אחד עם מי שיש לו גאוה.

ידוע, כי ענין השתוות הצורה הוא מחבר אחד להשני, ושינוי צורה מחלק ומפריד אחד מהשני. לכן מי שאין לו השתוות הצורה, הוא נפרד ממנו יתברך. לכן מי שיש לו גאוה, פירושו, שאין הוא יכול לבטל את רשותו ואת ישותו. שענין "יש מאין" שנברא, הוא הרשות של עצמו, והוא רוצה שהבורא יתן לו כל טוב ועונג לרשותו של אדם, המכונה "רצון לקבל לעצמו".

נמצא, כל מי שמתגאה, אומר הקב"ה, תדעו לכם, שזה גורם פירוד וריחוק. נמצא, שאין אני והוא יכולין לדור בעולם. למה. משום שיש ריחוק ופירוד. לכן לא יכולים להיות בעולם אחד. ולכן רבי שמעון בר יוחאי אומר, כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה. כלומר שהאדם צריך לעבוד לתועלת ה', והוא עובד לתועלת עצמו. זה נקרא "עבודה זרה".

ורבי יוחנן אומר, כאילו כפר בעיקר. כלומר, כאילו כפר בעיקר מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה שיש לו גסות הרוח, אף פעם לא יכול לבוא לידי דביקות, שהוא השתוות הצורה. ואם אין לו הכלים דהשפעה, אף פעם לא יכול לקבל את הטוב ועונג. נמצא, שהוא כפר בעיקר מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. כי בלי כלים דהשפעה, האדם נמצא בחושך. לכן הם מייעצים את האדם, שישפיל עצמו ויבטל את רשותו ויתן הכל להבורא.

ובזה נבין את השאלה, למה אנו צריכים לדעת את שפלות עצמנו, ולמה לא מספיק שנדע גדלות ה', ומה נותן לנו זה שנדע שפלות עצמנו. התשובה היא, ששפלות עצמנו, פירושו, שאנחנו מצדנו, אין לנו שום כח שנוכל לבטל עצמנו לגבי הבורא. אי לזאת, מטרם שאנו באים להכרת הרע, אין לנו צורך לבקש מה' שיעזור לנו. כי אנו חושבים את עצמנו, שאנחנו בעלי דיעה ובעלי שכל. ומה שאנו מבינים, יש לנו כח לעשות. ואין אנו מפחדים משום כח, שיוכל לעצור את רוחינו ומטרתנו בחיים שלנו. ואם אנו מבינים בהשכל שלנו, שהבורא הוא חשוב, תיכף אנו עושים מעשים, מה שמתאים לבעלי שכל.

ולבסוף אנו רואים, כשבאה קצת תאוה, אנו נכנעים בפניה. ובפרט בזמן שבאה לנו את העבודה למסור את עצמנו לתועלת הבורא, ואין הגוף רואה מה שהוא ירויח מזה, תיכף האדם רואה, איך שהוא רך לבב, והוא תיכף רוצה לברוח מהמערכה. לכן בעת שהוא רואה שפלות עצמו, מזה הוא מקבל צורך לרחמי שמים, שיעזרו לו:

א. שלא יברח מהמערכה, ושתהיה לו לכל הפחות אפשרות להתפלל לה'.

ב. שה' יעזור לו באמת לצאת משליטת הגוף.

נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם בעל גאוה, ואין לו רצון לבטל את רשותו בפני הבורא, ואומר, שאין בו שפלות, אלא מה שהוא רוצה, הוא עושה - מזה באה לו כל מידות הרעות. היות שאור התענוג, הבא מלמעלה, המאיר בבחינת נהירו דקיק, בכדי לקיים העולם, כידוע, הוא מתלבש בג' בחינות, הנקראות הקנאה, התאוה, הכבוד. וכל ג' בחינות האלו נכללים במידת הגאוה, שלכאורה איזו שייכות יש תאוה לגאוה, הלא תאוה זוהי מידה בהמית, ומה שייך לומר כאן גאוה.

והענין הוא, שענין גאוה אין זה דוקא בין אדם לחבירו, אלא העיקר הוא בין אדם למקום. לכן בזמן שהאדם מתגאה לגבי ה', ואינו רוצה לבטל את רשותו עצמו, זוהי הסיבה לכל שליטת הרצון לקבל לעצמו. מה שאין כן שהאדם מבטל את רשותו לרשות היחיד, אז הוא זוכה לחיים נצחיים.