אגרת כ"ח

שנת תרפ"ז

ב"ה עשרה באדר ב' תרפ"ז לאנדאן

כבוד תלמידי. .. נ"י

...הנה המכתב הנ"ל, שלא נשלח בעת כתיבתו, אשיבו לך כעת. והנני גם כן להשיב על מכתבך האחרון מיום ער"ח אדר ב'.

...ומה ששאלת בענין נהי"מ, שלא בארתי ימין ושמאל ואמצע שבהם, הוא גם כן להיותו שייך לתכונת האו"ח, וכבר כתבתי לך שתכונות האו"ח, המה צריכים לכל הבאורים שבספרי.

כמה פעמים עוררתיך, אשר המדות הרוחניות, בשום אופן לא יוכלו להיות טובות מהמדות הגשמיות. ואתה בשלך, שאינך מרגיש טעם עבדות בנקיות.

לדעתי כל מקום שיש רצון העבדות, כבר נאבד שם... מהעבודה, כי עכוב הנייחא דרוחא [עיכוב הנחת רוח] והשפע הנמשך, נקרא עבדות, ע"ד שאמרו: "עבדא בהפקירא ניחא ליה [עבד, בהפקר נוח לו]". ועל כן בהמצאו מקושר תחת עול שעבוד אדונו, נקרא עבד ועובד.

ועיין בפתיחה, שענין "עבודה ויגיעה", נמשכות מהמסך המעכב על אור עליון החמוד לו מאד, וענין השכר נמשך מאור חוזר, שבזה שבה המלכות להיות כתר, ונמצא יוצא משעבוד לגאולה שלמה, ברחמים הפשוטים, שה"ס כתר.

ועל כן אמרו ז"ל: "עבדא דנהום כרסיה לא שויא [עבד שאינו שווה את לחם כריסו]", משום דאור חוזר מוגדר בשם נהי"ם נה"י דז"א והמלכות המזדווגים בהכאה, כנודע.

ואם היה העבד שוי נהי"ם כרסיה עד הגולגלתא, היה יוצא לגאולה כנ"ל. אלא דלא שוי, רק עד הכרס עצמו. כלומר, דכוונת העכוב שלו, אינו בקושיות דהמסך בבחינה ד', אלא על מנת לקבל. ונמצא גם בחינת מסך המעכב שלו יהיה גם כן כלי קבלה, ולא כלי עכוב בבחינת כנ"ל, ועל כן מתהפך ח"ו הכתר להיות מלכות, ומכתר מצורף רק כרס, ונהי"מ כרסיה לבד, ועל כן נשאר להיות עבדא.

וכל ההבחן הזה, בין מסך דכתר, ומסך דכרס, בא לו על ידי מאוס בכלי קבלה לבטנו, בתכלית המאוס. כלומר, גם התענוג הנמשך לבטנו מאליו. היה דומה עליו, כמו תענוג של הגורר ומחכך בשחין ובועא, שהוא התענוג המאוס לכל אדם, משום דברי הזקא [משום שהנזק ברור], ועל ידי הכוח המאוס בטבע, נטבע בו טבע שני, למאוס באמת בתענוגי בטנו, ובזה יהיה המסך שלו נאזר בכוח העכוב כבחינה ד', השב להיות כתר.

אך מה נעשה לאלה, אשר אינם מקפידים כל כך אנקיותא [על נקיות]! ודבר מאוס, גם בטבע הראשון שלו, הגשמי, עליו יש רחמנות גדולה! שמצדו, הוא מזוכך, וכבר מיאס בדבר שצריך למאס, אבל אינו יכול להבחין כ"כ מצד טבע גשמיותו, שאינו בורח כל כך בזהירות הראויה אפילו לדבר מאוס הגשמי. ועם זה מתורץ קושייתך בדבר הצביעות. שע"כ יצא לך הטעות, שהעולם נברא בשביל עבודה. שמה שאצלי שכר, מתבלבל אתה מבלי משים לב, שהיא עבודה, ונכון שתתקן עצמך בטרם באתי ירושלימה, וביותר קודם חג החרות.

יהודה ליב