והבית בהיבנותו

323. ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. כתוב, והבית בהיבנותו אבן שלֵמה מַסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו. והבית בהיבנותו, שמשמע שנבנה מאליו, והאם שלמה וכל האומנים שהיו שם לא בנו אותו?

324. אלא כך הוא, כמ"ש, מִקְשָה תיעשה המנורה. אם הוא מקשה, שפירושו שהאומנים היו מכים על הסדן במקבת, א"כ מהו תיעשה, שמשמע שהיה נעשה מאליו? אלא ודאי הכול נעשה בביהמ"ק מאליו, בְאות ובנס. כיוון שהאומנים התחילו לעשות, המלאכה לימדה את האומנים לעשות אותה, מה שלא היו יודעים לעשות מקודם שהתחילו אותה.

325. משום שברכת הקב"ה הייתה שורה על ידיהם. וע"כ כתוב, בהיבנותו, שהוא נבנה מאליו. כי הוא לימד את האומנים הלימוד, איך מתחילים לעשות אותו, והרשימה של אותה המלאכה לא הייתה מסתלקת מעיניהם ממש, והיו מסתכלים ברשימה ועושים, עד שנבנה כל הבית.

326. אבן שלֵמה מסע נבנה. אפשר לקרוא שלֹמה ולא שלֵמה. הנוקבא הנקראת, אבן של המלך שהשלום שלו. מסע, פירושו, שאבן שלמה, הנוקבא, נסעה מלמעלה ובאה ושרתה עליהם, והמלאכה נעשית. מסע, שהסיעה את הידיים לעשות שלא מדעתן. מסע, פירושו, פועל יוצא.

327. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו. משום שתולעת, הנקראת שמיר, ביקע הכול, ולא נשמע דבר, כי לא נצרכו לעבוד בכלים אחרים. והכול באות ובנס היה. שלא היו צריכים מקבות וגרזן לבקוע האבנים, כי היה להם תולעת, הנקראת שמיר. ונתנו אותה על האבנים, והיו מתבקעות תחתיו. כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן.

המדרגות נקראות אבנים. והדינים הבוקעים את המדרגות באמצען, לכו"ח ולבינה ותו"מ, נקראים בשם שמיר. ונקרא כן, מטעם היותו שמור מפני אחיזת החיצוניים. כי הוא מלכות הממותקת לגמרי בבינה, ונעשית כמו הבינה, ואין להם אחיזה בבינה. וכלי ברזל, הם הדינים של עצמוּת המלכות המצומצמת, הנקודה דמדה"ד. ואם קולה נשמע, תכף מסתלקים המוחין מהנוקבא.

ולפי שבקיעת האבנים, יציאת הקטנות של המדרגות שלה, נעשה ע"י השמיר, שהוא קטנות דבינה, נעשה הבניין שלהן, המשכת המוחין דגדלות, ג"כ מהבינה. ואז יכולה הנוקבא לעלות ולהלביש את בינה עילאה. ואז נקראת הנוקבא ביהמ"ק, כי קיבלה מוחין מאו"א, הנקראים קודש. אבל אם לא היה להם השמיר, והיה נשמע קול כלי ברזל, הנקודה דמדה"ד, לא הייתה מקבלת הנוקבא מוחין דקודש לעולם, וביהמ"ק לא היה יכול להיבנות.

328. כמה חביבים הם דברי התורה. אשרי חלקו מי שעוסק בהם, ויודע ללכת בדרך אמת. והבית בהיבנותו, פירושו, כי כשעלה ברצונו של הקב"ה לעשות כבוד לכבודו, עלה רצון מתוך המחשבה להתפשט. שהבינה, רצון, יצאה מהראש דא"א, מחשבה, והתפשטה הבינה מהמקום שהוא מחשבה סתומה, ממקום חו"ס דא"א, שהיא בלתי נודעת. כי חכמה דא"א נסתמה ואינה נודעת במדרגות האצילות עד גמה"ת. ובינה זו שיצאה מראש א"א, משמשת להשפיע חכמה, במקום חו"ס דא"א.

329. עד שהתפשטה הבינה ושרתה בתוך הגרון דא"א, מקום שהוא נובע תמיד רוח חיים. רוח פירושו קומת ו"ק. ומתוך שהבינה יצאה מראש דא"א לגרון, היא נעשתה לו"ק חסר ג"ר, וע"כ אומר, שהוא רוח חיים.

ואח"כ, כאשר התפשטה המחשבה ההיא, חכמה דא"א, ושרתה במקום זה, בבינה, חזרה הבינה וקיבלה ג"ר מהחכמה דא"א, ונעשית הבינה שוב לבחינת מחשבה, הנקראת אלקים חיים. כי מטרם שהבינה השיגה ג"ר, הייתה רק באותיות מ"י של אלקים. כי אותיות אל"ה נפלו ממנה לזו"ן. וכשחזרה לראש א"א עם אותיות אל"ה, נעשה בה שוב השם אלקים. אלא שהיה עוד סתום ואינו מאיר, מטעם חוסר חסדים. וכשקנתה ג' הקווים, נעשה בה השם, אלקים חיים.

330. המאציל רצה עוד להתפשט ולהתגלות משם, מהבינה. יצאו מהבינה אש רוח ומים כלולים יחד, ג' קווים. ויצא יעקב, איש תם, ז"א, והוא קול אחד שיצא ונשמע. מכאן נשמע, שהמחשבה, שהייתה סתומה בחשאי, הבינה, נשמעת להתגלות ע"י יעקב, ז"א.

331. עוד התפשטה המחשבה הזו להתגלות, ודפק הקול הזה והיכה בשפתיים. ואז יצא הדיבור, שהשלים הכול וגילה הכול. נשמע מכאן, שהכול הוא אותה מחשבה סתומה, שהייתה בפנימיות, והכול אחד.

נודע שחמישה מיני קומות יש, שהן נקראות נרנח"י, היוצאות ע"י זיווג דהכאה בה' בחינות שבמסך, שהם שורש וד' בחינות חו"ב תו"מ, אשר: על בחינת השורש יוצאת קומת נפש, ועל בחינה א' יוצאת קומת רוח, ועל בחינה ב' נשמה, ועל בחינה ג' חיה, ועל בחינה ד' יחידה. וכל פרצופי אצילות מקבלים מפֶה דא"א, כל אחד שיעור קומה השייך לו, והוא מודד להם ע"פ ה' בחינות מסך, המכונות חמש מוצאות הפה: חך, גרון, לשון, שיניים ושפתיים.

ולפיכך, בעת שהבינה יצאה מראש דא"א, שהתמעטה ואינה יכולה לקבל אלא רק נ"ר, שהם ו"ק בלי ראש, הרי אז משפיע לה א"א מבחינת זיווג דהכאה על המסכים של החך והגרון, ומודד לה משם קומת רוח, הנקראת רוח חיים. וזו בחינת הקטנות דבינה. ומקומת רוח ואילך הם מוחין דגדלות, ג"ר.

וע"כ יש ג' בחינות ג"ר: נשמה, חיה, יחידה. המכונים מחשבה, קול, דיבור. היוצאות על המסכים: של בחינה ב', בחינה ג', ובחינה ד'. אשר קומת בינה, המחשבה, יוצאת על מסך דבחינה ב' שבפה, המכונה לשון.

ואחר שהשיגה מפה דא"א קומת נשמה, מחשבה, נקראת הבינה בשם אלקים חיים. ונבחנת קומה זו שלא נשמעת, אלא שהיא בחשאי, כמ"ש, וקולה לא יישמע. כי הארת החכמה אינה מתגלה בקומה הזו. וע"כ, אע"פ שהארת החכמה מספיקה להיות ג"ר ובחינת ראש לבינה עצמה, כי הבינה אינה צריכה להארת חכמה, עכ"ז אין הזו"ן יכולים לקבל ממנה יותר מבחינת ו"ק בלי ראש, משום שז"א צריך להארת חכמה בייחוד. לכן, וקולה לא יישמע, ז"א, הנקרא קול, אינו נגלה לחוץ, כי הקול נשאר בו"ק בלי ראש. וע"כ נבחנת הארת ג"ר זו, שהיא בחשאי.

וקומת חיה, קול, יוצאת על מסך דבחינה ג' שבפה, המכונה שיניים. ובקומה זו יש הארת החכמה, וע"כ מקבל ממנה גם ז"א, קול, ונעשה לו לבחינת ג"ר. והוא נשמע לחוץ, כלומר שמוליד נשמות לתחתונים. וקומת נשמה, שלא האירה בחינת ג"ר לז"א, כמ"ש, וקולה לא יישמע, עתה קולה יישמע.

וקומת יחידה, דיבור, יוצאת על מסך דבחינה ד' שבפה, הנקרא שפתיים. כי אחר שנעשה זיווג דהכאה בשפתיים, אז יצאה קומת יחידה, דיבור, המשלים הכול ומגלה הכול. שבה נשלמים כל חמישה אורות נרנח"י, ובה שלמות הגילוי של הארת החכמה.

נשמע מכאן, שהכול הוא אותה מחשבה סתומה, שהייתה בפנימיות, והכול אחד. שכל נרנח"י הללו הם של המחשבה סתומה, קומת הבינה, שהייתה בפנימיות, ולא יכלה להאיר לתחתונים, זו"ן, ועתה התפשטה אותה הבינה משם ומאירה לזו"ן שתי הקומות חיה יחידה. והם נעשו על ידה עתה לקול ולדיבור. כי אין זו"ן יכולים לקבל מפה דא"א. אלא הבינה מקבלת הקומות מא"א, ומשפיעה אותם לזו"ן, ונעשו לקול ולדיבור. באופן, שהם התפשטות המחשבה בלבד.

332. כיוון שהגיעה ההתפשטות הזו מהבינה, ונעשה דיבור, שנמשך לנוקבא, בכוחו של הקול ההוא, שהוא ז"א, המקבל מבינה ומשפיע לנוקבא, אז כתוב, והבית בהיבנותו. שנבנה מאליו ע"י אות ונס. כי המוחין שנשלמו בבינה הושפעו אל הבית ע"י ז"א, בלי שום תשומת יד מהתחתונים, הצריכים בהכרח לכלי ברזל, שהיא הנקודה דמדה"ד.

לא כתוב, כאשר נבנה, אלא בהיבנותו. אם כוונת הכתוב להורות שנבנה מאליו, היה מספיק לומר, והבית כאשר נבנה. ולמה לו לומר, בהיבנותו? המוחין הללו היו מאירים אז, בכל זמן וזמן, בזיווג ללא הפסק. והוא מטעם, שזו"ן, כשיש להם מוחין הללו, הנקראים קול ודיבור, אז הם עולים ומלבישים לאו"א עילאין, שהם בזיווג ללא הפסק, לעולמים. וע"כ נעשו גם הזו"ן כמוהם. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

אבן שלֵמה, פירושו, אבן של שלֹמה. כמ"ש, בעטרה שעיטרה לו אימו, בינה. וכאשר הנוקבא מקבלת ג"כ עטרות הללו, נקראת אבן של שלֹמה.

333. מסע פירושו שהארת המוחין, יצאה מפנימיות, מהבינה. שנגמרה שם כל המלאכה עד סופה. ונסעה משם ושרתה בחוץ, בז"א. באופן שיצאה מלמעלה, מהבינה, ונסעה ושרתה למטה, בנוקבא. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, הם שאר מדרגות התחתונות, שכולן תלויות בנוקבא. ועכ"ז לא נשמעו ולא התקבלו בפנימיות, בעת שהנוקבא עלתה להתאחד למעלה, להלביש לאו"א ולינוק משם.

המקבות וכל כלי ברזל נמשכים מנקודה דמדה"ד מצ"א. וכל המוחין שהנוקבא משיגה הוא מטעם ההסתר דנקודה דמדה"ד הזו, ורק נקודה דמדה"ר גלויה בה, וע"כ יכלה לעלות לפנימיות, לאו"א. ואם היו נשמעים אלו המדרגות דמדה"ד, כלי ברזל, הנמשכים ממנה, תכף הייתה אובדת המוחין. אמנם שימשו בשמיר ולא הצטרכו לעורר כלים ההם. וע"כ לא נשמע מציאותם. וזהו שכתוב, בהיבנותו. שנבנה מאליו בלי תשומת יד מהתחתונים.

334. ואז, כאשר הנוקבא יונקת מאו"א, נמצאים כל העולמות בשמחה, ויונקים מהנוקבא, ומתמלאים עם ברכות. ואז נמצאים העולמות כולם בייחוד אחד. ואין בכל העולמות שום פירוד. כיוון שכלי ברזל, נקודה דמדה"ד, לא נשמע, ע"כ נמצאים כל העולמות כאחד, בבינה, הנקודה דמדה"ר. ואז אין בחינת פירוד בכל העולמות, מפני שכל פירוד הוא רק מהנקודה דמדה"ד. ולאחר שכל העולמות לקחו כל אחד ואחד חלקם מהנוקבא, כולם מתפשטים וחוזרים לבחינתם, למה שהתמנו.