ויברך אלקים את נוח

248. ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עימה. ברכת ה' היא השכינה, שהיא הופקדה על ברכות העולם וממנה יוצאות הברכות לכל.

249. ויאמר ה' לנוח, בוא אתה וכל ביתך אל התיבה. בכניסה לתיבה כתוב, ויאמר הוי"ה, ז"א. וביציאה כתוב, וידבר אלקים, הנוקבא דז"א. בעל הבית, ז"א, נתן לנוח רשות להיכנס. ואח"כ אומרת לו האישה, נוקבא דז"א, לצאת. בתחילה, הוא נכנס ברשות הבעל, ז"א, ולבסוף, הוא יצא ברשות האישה, הנוקבא דז"א. מכאן למדנו שבעל הבית יכניס האורח לביתו, והאישה תוציא אותו. כמ"ש, וידבר אלקים אל נוח, לאמור צא מן התיבה, כי רשות היה בידיה להוציא את האורח, ולא להכניס אותו.

איזה דמיון יש כאן לאורח ובעלי אכסניה? בשעה שהאדם בכל השלמות, נבחן ליושב בית, שהמילה בית רומזת על הנוקבא דז"א, המאירה במוחין דג"ר, כמ"ש, בחכמה ייבנה בית. ולפיכך אותם המקבלים ממנה, נבחנים ליושבי בית. אמנם בעת שהאדם צריך לתיקונים, כי אינו בשלמות, הרי הוא צריך לשמירה, שלא ייאחזו בו החיצוניים להחטיא אותו.

וע"כ הוא מוכרח לצאת מן הבית. כי אסור לו לקבל מוחין הגבוהים הללו, מפחד שיינקו ממנו החיצוניים. ומחויב לצאת לדרך ה', לקבל התיקונים הצריכים אליו. ומותר לו בעת הזו לקבל מוחין מבחינת זיווג ז"א ולאה, כי להיותם בחינת אור החסדים המכוסים מחכמה, אין מהם שום יניקה לחיצוניים.

ומוחין הללו מכונים אכסניה. כי הם מיועדים בשביל עוברי דרכים. ולפיכך, אע"פ שנוח צדיק תמים היה, מ"מ הוא דומה לאורח עובר דרך. מטעם, שבעת המבול, כשניתן רשות למשחית, היה צריך גם הוא לשמירה מפניו. וע"כ היה אסור לו לקבל מוחין מבחינת בית, אלא רק מבחינת אכסניה, המשומר מפני החיצוניים, עוברי דרך. ומוחין הללו דאכסניה מיוחסים לז"א, הנקרא הוי"ה, מטעם שהם נמשכים מבחינת חג"ת, ז"א.

אבל מוחין מבחינת בית, מיוחסים רק לנוקבא, הנקראת אלקים. משום שמוחין דחכמה אינם מגולים בשום מדרגה באצילות, אלא בנוקבא. ומובן למה בבואו אל התיבה נאמר השם הוי"ה, וביציאתו השם אלקים. כי התיבה היא כמו אכסניה. וע"כ כשנאמר לו, בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, כלומר, שיהפוך בחינת בית שלו, שהוא א"ב בסדר ישר, לבחינת תיבה, שהוא אותיות בית בסדר הפוך, שהם בחינת מוחין דאכסניה, המיוחסים לז"א, הנקרא הוי"ה. ע"כ כתוב, ויאמר הוי"ה.

לכן הבעל, ז"א, מכניס האורח אל האכסניה, כי ממנו נמשכים המוחין. אבל להוציא אותו מבחינת תיבה ולהחזיר אותו לבית, למוחין דג"ר, שהם רק ברשות הנוקבא, צריכה ע"כ הנוקבא, אלקים. להוציא אותו, להשפיע לו המוחין דבית. וע"כ כתוב השם אלקים בעת ההוצאה, כמ"ש, וידבר אלקים אל נוח, לאמור צא מן התיבה. וכן הוא בהוצאת האורח מהאכסניה אל הבית.

ואין לשאול, הלוא יש הרבה מדרגות בינתיים, שאפשר לקבל אותן גם מז"א? כי מדובר במי שכבר השיג המוחין דבית, כמו נוח, אלא שיצא ממנו לאכסניה משום איזה טעם. וע"כ ודאי באותו רגע שמתבטל הטעם ויוצא מהאכסניה, תכף שב לבית, שזה תלוי ברשות הנוקבא לבדה.

250. כיוון שיצא מהתיבה, נתן לה מתנות. שהקריב קורבן, משום שהיא בבית, והבית בידיה. כלומר, המוחין דבית הם רק בידי הנוקבא לבדה. והמתנות שנתן לה, הוא כדי לחבבה על בעלה. מכאן למדנו דרך ארץ לאורח. לתת מתנות לבעלת האכסניה בשעת יציאתו. וע"כ לאחר שנתן לה מתנות, כדי לחבבה על בעלה, בירכה אותו, כמ"ש, ויברך אלקים את נוח ואת בניו. ומשום זה כתוב, ברכת ה' היא תעשיר. שברכת ה' היא השכינה, שהיא הופקדה על ברכות העולם וממנה יוצאות הברכות לכל.

251. ולא יוסיף עצב עימה, כמ"ש, בעיצבון תֹאכְלֶנָה. עיצבון, עצבות וכעס בלי הארת פנים. כאשר חשכה הלבנה, והברכות אינן נמצאות. עיצבון, הצד של הרוח האחר דקליפות, שמונע הברכות מהעולם, להיותו מחטיא את בני האדם. ועל זה כתוב, ולא יוסיף עצב עימה. וכתוב, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה. כי עצב פירושו, אחיזת הס"א, המביאה קללה לעולם. ונמצא, כשלא יוסיף עצב עימה, לא יוסיף עוד לקלל, כי היינו הך.