וירח ה' את ריח הניחוח

233. כתוב, וירח ה' את ריח הניחוח, וכתוב, אִשֵׁה ריח ניחוח. המילה, אשה, פירושה, אשר עשן ואש מחוברים כאחד, שהרי אין עשן בלי אש, כמ"ש, והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש.

234. אש יוצא מבפנים, והוא דק, ונאחז בדבר אחר מבחוץ, שאינו דק כל כך, ונאחזים זה בזה. ואז עולה העשן. משום, שהאש נאחז בדבר המתפעל ממנו. והסימן, הוא חוטם, שיוצא בו העשן מתוך האש.

דינים מכונים אש. ושורש הדינים הוא מיציאת הבינה לְחוץ מראש דא"א, ששם אור החכמה. והתמעטה מחכמה ונשארה באור החסדים בלי חכמה. ויש בהתמעטות הזאת ג' בחינות, ג' אִשות:

א. אש טהורה, בג"ר דבינה, או"א עילאין. מטעם שהתמעטות מאור החכמה בראש דא"א אינו נוגע להם כלום, כי אין דרכם לקבל חכמה אלא חסדים בלבד. ואפילו בעת היותם בראש א"א, אינם מקבלים חכמה. לפיכך הם תמיד בבחינת ג"ר, והם תמיד באור דחסדים, וההתמעטות מחכמה נבחן בהם לאש טהורה. כי נשארו בבחינת ג"ר גם אחר שהתמעטו מחכמה.

ב. אש סתם, בז"ת דבינה, ישסו"ת. מטעם שהם שורשי הזו"ן, וצריכים להארת חכמה, כדי להשפיע לזו"ן. ולפיכך כל עוד שאין בהם חכמה, הם נבחנים לו"ק בלי ראש. וע"כ אינם נבחנים לאש טהורה, להיותם מחוסרי ראש, אלא שנבחנים לאש סתם, שהם בלי טהרה, עד שישיגו הארת החכמה. אמנם אש סתם שבהם נבחן לאש דקה, מטעם שאינם רגישים להארת החכמה, שהרי אינם צריכים הארת חכמה בשביל עצמם, אלא בשביל זו"ן, ולעצמם מקבלים רק חסדים, להיותם בחינת בינה גם הם. ונמצא שהאש אינו יכול להיאחז בהם כלום. וע"כ נבחן בהם האש לאש דקה בלי אחיזה.

ג. אש ועשן הם בזו"ן, מטעם שז"א רגיש כלפי האש, שהוא התמעטות מחכמה, כי ז"א צריך להארת החכמה. כי כל עצמוּת ז"א הוא חסדים בהארת החכמה, שבזה נעשה לבחינה ג'. ונבחן שהאש הזאת של התמעטות החכמה, מחמת יציאת הבינה מהראש, נאחז בו, להיותו עב ורגיש אליה, וע"כ האש הזאת דבינה נאחז בז"א ומוציא בו עשן.

ולכן נאמר, אש יוצא מבפנים, מישסו"ת, והוא דק, כי אינו יכול לאחוז בישסו"ת, כי אינם רגישים כלל להארת החכמה, ונאחז בדבר אחר בחוץ, בז"א. שאינו דק כל כך, כי הוא רגיש להארת החכמה. ונאחזים זה בזה, ואז עולה העשן, הדינים שבמלכות דז"א, המתגלים מתוך אחיזת האש בז"א.

והסימן, הוא חוטם, שיוצא בו העשן מתוך האש. חוטם, ז"א. כי אוזן חוטם פה, הם בינה ז"א ונוקבא. וכשהאש מגיע לחוטם, שהוא רגיש, יוצא בו העשן מתוך האש, ונעשו בו דינים כפולים, אש מבינה ועשן ממלכות, שני נקבי האף, שמנקב ימין נמשך המתקה לאש הבינה, ומנקב שמאל נמשך המתקה לעשן המלכות.

235. וע"כ כתוב, ישימו קטוֹרה באפֶּך, שע"י הקטורת ממתיקים הדינים, האש ועשן היוצאים מהחוטם, משום שמחזיר האש מן החוטם אל מקומו, לישסו"ת, שמשם יצא. והחוטם נאסף באותו הריח של הקטורת, ובא לפנימֵי פנימיות, עד שכולם מתייחדים זה בזה. וכל אחד חוזר למקומו, ומתקרבים כולם לתוך המחשבה, לא"א. ואח"כ נעשו כולם רצון אחד. ואז הוא ריח ניחוח, שנח הכעס, ונעשה נחת רוח.

ב' פעולות נעשו כאן, ע"י התעוררות התחתונים להקרבת הקטורת:

א. התייחדו כל המדרגות זה בזה, שכל אחת חזרה והעלתה את אותיות אל"ה שלה שנפלו לתחתונה, עד שכולם מתייחדים זה בזה. ואותיות אל"ה דבינה עם הזו"ן הדבוקים בהם עלו לבינה. ואותיות אל"ה דא"א עם הבינה הדבוקה בהם עלו וחזרו לראש א"א, ששם מאיר בהם החכמה בלי חסדים. ומתקרבים כולם לתוך המחשבה, שבזה מתבטל אש הדינים מהחוטם ומישסו"ת, שהרי הבינה חזרה לראש א"א כמקודם לכן, ועימה כל שאר המדרגות. וע"כ הכעס נח.

ב. נעשו כולם לרצון אחד. כי החכמה אינה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ נעשה אח"כ הזיווג על המסך דז"א, שהוא החוטם. ויוצא קומת חסדים, ומתלבשת החכמה בחסדים. ואז, נעשו כולם רצון אחד, כי בזה נקשרו כל ג' הקווים זה בזה, ונעשה נחת רוח. כי עתה מאיר הכול בשלמות. כי החסדים נשלמו בהארת החכמה, והחכמה בהתלבשות החסדים.

236. העשן נאסף ונכנס והתקמט באש. והאש נאחזה בעשן. ונכנסו שניהם לפנימֵי פנימיות, עד שנח הכעס. פעולה א', שנעשתה מכוח הבינה שחזרה לראש א"א.

ואחר שהתייחדו כולם זה בזה, והכעס נח, נעשה זיווג חדש, פעולה ב'. שאז נעשה נחת רוח וקשר אחד מג' הקווים, הנקרא נחת. והוא נחת רוח מחסדים, וחדוות כל מחכמה, כאחד. כי החסדים נשלמו מהארת החכמה והחכמה מלבוש החסדים. והם הארת הנרות מבחינת השמאל. ואור הפנים מבחינת הימין. ומשום זה כתוב, וירח ה' את ריח הניחוח, כמי שמריח ומאסף הכול למקומו.

238. כתוב, יישקני מנשיקות פּיהו, זהו תשוקה עליונה, כי יצא הרצון דרך הפה, ולא יצא דרך החוטם, בעת שיצאה האש. כי כאשר הפה מתחבר למישהו לנשק, יוצאת האש, ברצון, בהארת הפנים, בחדוות כל, בדבקות של נחת רוח. שהאור היוצא דרך הפה, הוא אוירא דכיא ואור החסדים. והוא האור מאו"א עילאין, אש טהורה. והוא כל בחינת הג"ר שבעולמות. וכיוון שהוא אור החסדים מאו"א, ע"כ אין בו שום אחיזה לקליפות, להיותו אש טהורה.

239. וע"כ כתוב, כי טובים דודיךָ מיין, מיין המשמח, והפנים מאירים, והעיניים צוחקות, ועושה חיבה ורעות. ולא מיין המשכר, העושה רוגז וכעס, ומחשיך הפנים, והעיניים לוהטות מיין הרוגז.

הארת השמאל, הארת חכמה מנקודת השורוק, מכונה יין. וכל תיקונו הוא ע"י קו אמצעי, המייחד ימין ושמאל זה בזה, ומקיים הארת שניהם, באופן שהשמאל יאיר מלמטה למעלה, והימין גם מלמעלה למטה. וע"י תיקון זה הארת החכמה נבחן ליין המשמח.

אמנם אם ממשיכים הארת החכמה מלמעלה למטה, אז נפרדו הימין והשמאל זה מזה, והחכמה נמשכת בלי חסדים, שאז אינה יכולה להאיר, וכל הדינים נמשכים ממנה. ונקראים משום זה, יין המשכר. כי כל זה מגיע להם, מפני שממשיכים הארת החכמה מלמעלה למטה, יותר מהשיעור הנרצה.

240. וע"כ משום שיין זה הוא טוב, והפנים מאירים והעיניים שמחות ופועל תשוקת האהבה, מקריבים אותו כל יום על המזבח. בשיעור כזה, שמי ששותה אותו, משמח אותו ופועל בו נחת רוח, כמ"ש, ונִסכּוֹ יין רביעית הַהִין. כי נזהר להמשיך אותו בבחינת מלמטה למעלה, המכונה רביעית ההין. ומשום זה כתוב, כי טובים דודיך מיין, מאותו היין המעורר אהבה ותשוקה.

241. והכול כמו שהוא למטה, כך מתעורר האהבה למעלה. שני נרות, כאשר נכבה אור הנר שלמעלה, בעשן העולה מהנר של מטה, נדלק הנר שלמעלה. בינה ומלכות הן שני נרות עליון ותחתון. ובעת חזרת הבינה לראש א"א, שיש לה שָם חכמה בלי חסדים, היא נכבית לגמרי. כי אפילו אור החכמה, שישנו שם, אינה יכולה לקבל. כי אין החכמה מקובלת בלי לבוש החסדים.

אלא ע"י הזיווג שנעשה אח"כ על המסך דזו"ן, המוציא קומת אור החסדים, נעשה הכרעה בין ימין ושמאל, והחכמה מתלבשת בחסדים, ואז נדלקה הבינה ומאירה. והנה מסך זה הוא של הנוקבא דז"א. ונמצא שהבינה, נר העליון, שנכבה מפאת חזרתה לראש א"א, חוזרת ונדלקת ע"י נר התחתון, הנוקבא דז"א.

עולם העליון, בינה, תלוי בתחתון, נוקבא, שבינה שנכבית, חוזרת ונדלקת ע"י הנוקבא. ועולם התחתון, הנוקבא, תלוי בעולם העליון, בינה, כי כל שיעור הארה, שהנוקבא גרמה להאיר בבינה, זוכה בו גם הנוקבא. ומשעה שנחרב ביהמ"ק, ברכות אינן נמצאות למעלה בבינה, ולמטה בנוקבא, שזה מראה שהם תלויים זה בזה.

ביהמ"ק הוא הנוקבא. וכיוון שנחרבה ואינה מעלה המסך שלה לבינה, לייחד הימין והשמאל שבה, נמצאת גם הבינה בלי אור. כי אינה נדלקת ממנה. ומכ"ש הנוקבא בלי אור. כי אין לה ממי לקבל. ונמצא, שאין אור לא בבינה ולא במלכות.

242. ברכות אינן נמצאות. וקללות נמצאות. כי יניקת כל יוצאת מהדלקת נר העליון בעשן של נר התחתון. משום שישראל אינם שרויים בארץ, ואינם עובדים עבודה הנצרכת להדליק הנרות, להדליק העליון בתחתון, ולהמשיך הברכות בעולמות. ומשום זה הברכות אינן נמצאות למעלה ולמטה, והעולם אינו נמצא בקיומו כראוי.

243. לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. הייתכן שנוהג בה' חרטה? אלא כל זמן שהאש של מעלה, של בינה, מוסיפה להתגבר, נמצא העשן, הדין של מטה, של הנוקבא, מגביר הכעס ומכלה את כל. כי כאשר יוצאת האש מבינה, אין לה הפסק, עד שתשלים הדין של הנוקבא, העשן. וכשהדין של מטה, העשן, אינו מוסיף להתגבר מכוח הדין של מעלה, מכוח האש, הוא עושה הדין ומפסיק אותו, ואינו גומר הדין עד להשחית. וע"כ כתוב, לא אוסיף, שפירושו, לא אוסיף לתת תוספת אש, להגביר הדין של מטה, העשן.

ע"י החטא של עצה"ד, נפלו העולמות, והטו"ר התערבו זה בזה. ולא היה ניכר הטוב מפני הרע. ולפיכך התיקון הראשון הוא, לגלות הרע. ואח"כ להפריד אותו מהטוב. וזו הקללה, שקילל ה' את האדמה, מסיבת החטא של עצה"ד. אשר קללה זו רבצה על האדמה וגילתה הרע לאט לאט, עד שהביאה המבול על הארץ. ואז נגמר גילוי הרע. וע"כ אחר המבול, שכבר נגלה הרע כל צורכו, הביא נוח קורבן, שע"י זה הפריד הרע מהטוב.

הדינים של המלכות, האדמה, נקראים עשן. דינים אלה מתגלים ע"י התפשטות האש מבינה אל זו"ן. ובזה מבואר עניין הקללה, שקילל ה' את האדמה בעבור האדם. שכדי לתקן את החטא דעצה"ד, הוסיף הקב"ה המשכת האש של הבינה, וגילה העשן שבאדמה, המלכות, לאט לאט, עד שנשלם הדין בביאת המבול. שנגלה הרע, שהיה מעורב בטוב, עד שהיה אפשר להפריד אותו מהטוב.

ולאחר המבול אמר, לא אוסיף, שפירושו, לא אוסיף לתת תוספת אש, להגביר הדין של מטה, העשן. כי עתה שכבר נשלם גילוי הרע, כבר אין לי צורך עוד להוסיף אש כדי לגלות הדין, כי כבר נגלה הרע כל צורכו. והייתכן, שהקב"ה יעשה זאת כדי ליטול נקמה ברשעים? לכן מסיים הכתוב, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין לכעוס עליו. וכל העונשים של הקב"ה הם רק תיקונים בלבד. וכיוון שהתיקון הנצרך למבול כבר נגמר, לכן אמר, לא אוסיף.

244. כתוב, ארורה האדמה בעבורך, כי באותה שעה שקוללה האדמה בחטאו של אדה"ר, ניתן רשות לאותו נחש הרע לשלוט עליה. שהוא המחבל של העולם. שבזה נגלה הרע לאט לאט, עד שהביא את המבול. וכילה את כל בני העולם במבול, שאז נגלה הרע כל צורכו, והיה אפשר להפריד אותו. מהיום ההוא שנוח הקריב הקורבן, והריח אותו הקב"ה, שבזה הפריד הרע מהטוב, ניתן רשות לארץ לצאת מתחת שליטת הנחש, ולצאת מהטומאה, כי נפרד הרע ממנה.

וע"כ מקריבים ישראל קורבנות להקב"ה, כדי להאיר פני הארץ, המלכות. כלומר, נוח עוד לא גמר תיקון זה. וע"כ צריכים עוד ישראל להקריב קורבנות. ותיקון זה היה תלוי עד שעמדו ישראל על הר סיני. ואז נפרד הרע לגמרי מן האדמה, כי פסקה הזוהמה, ונעשו חירות ממלאך המוות.

245. הקב"ה מיעט את הלבנה, הנוקבא, עוד מטרם שחטא האדם ושלט הנחש. אבל משום חטאו של האדם, היא קוללה ג"כ, כדי לקלל העולם, המקבלים ממנה. ביום שנוח הקריב קורבן, יצאה הארץ, הנוקבא, רק מאותה הקללה. אבל עוד עומדת הלבנה במיעוטה. חוץ מימי שלמה, כאשר נמצא קורבן בעולם, וישראל יושבים על אדמתם, שאז נתקן מיעוט הלבנה. וע"י הקורבן של נוח לא ניתן רשות לארץ לצאת משליטת הנחש. ורק הקללה התבטלה, ושליטת הנחש נשארה, שמשום זה צריכים לקורבנות ישראל בביהמ"ק.

246. עתיד הקב"ה להעביר את רוח הטומאה מהעולם, כמ"ש, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וכתוב, בילע המוות לנצח.

247. ועתיד הקב"ה להאיר את הלבנה, ולהוציא אותה מהחושך, שהשיגה מכוח אותו נחש הרע, כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. ומהו אור שבעת הימים? הוא אותו האור שגנז אותו הקב"ה במעשה בראשית.