ויזכור אלקים את נוח

213. ערום ראה רעה ונסתר. פסוק זה כתוב על נוח, שנכנס אל התיבה ונסתר בה. ונכנס אל התיבה בעת שהמים דחקו אותו. ומטרם שנכנס בתיבה, ראה את מלאך המוות, הולך ביניהם ומקיף אותם. כיוון שראה אותו, נכנס לתיבה ונסתר בה. וכמ"ש, ערום ראה רעה ונסתר. ראה רעה, זה מלאך המוות. ונסתר מפניו. כמ"ש, מפני מי המבול. כלומר, מפני מלאך המוות, שראה במי המבול.

214. ערום ראה רעה ונסתר. בזמן שמוות שורה בעולם, איש חכם ייסתר, ולא יעמוד בחוץ. ולא ייראה לפני המשחית, משום שמאחר שניתן רשות למשחית, הוא ישחית כל אלו, שיימצאו לפניו ושיעברו בגלוי לפניו. כמ"ש, ופתאים עברו ונענשו, שהם עוברים לפניו ונראים לפניו. עברו, פירושו, שעברו על מצוות ריבונם ונענשו. ערום ראה רעה ונסתר, זהו נוח. ופתאים עברו ונענשו, אלו הם בני דורו.

215. כיוון שהסתתר בתיבה, והתעכב שם כל אותו הזמן, אח"כ כתוב, ויזכור אלקים את נוח. ובשעה שהדין נעשה, לא כתוב בו זכירה. כיוון שנעשה הדין, ורשעי העולם נאבדו, אז כתוב בו זכירה. כי בעת שהדין שורה בעולם, זיווג העליון אינו נמצא, והמשחית שורה בעולם. וע"כ אין זכירה לטוב בעת ההיא, כי זכירה פירושו זיווג.

216. ואחר שעבר הדין, והכעס שכך, שב הכול למקומו, שזיווג העליון חוזר למקומו, והרחמים מושפעים לעולם. ומשום זה כתוב, ויזכור אלקים את נוח. כי בנוח שורה השם זכור, שפירושו, זיווג. כי נוח איש צדיק, והוא כיסא לזיווג העליון. וכשחזר הזיווג למקומו, נמצא שזכר אלקים את נוח.

217. אתה מושל בגאוּת הים, בשֹוֹא גליו אתה תשַבחֵם. בשעה שהים קופץ בגליו, והתהומות עולים ויורדים, הקב"ה שולח חוט אחד של חסד מצד הימין, ומושך בחזרה את גלגליו, וכעסו שכך, ואין מי שישיג אותו.

כשנוקבא מקבלת חכמה, נקראת ים. כשנוקבא מקבלת מקו שמאל בלבד, שהיא שפע החכמה בלי חסדים, אז מתרוממים גלי הים. שהוראתם לשון גילוי, כי רומז שמימי החכמה עולים ומתגלים וניתנים להשגה. אמנם אין הים יכול לקבל חכמה בלי חסדים. וע"כ הגלים חוזרים ויורדים. כי עולים להתגלות, ומיד יורדים ונעלמים מהשגה, מחוסר חסדים.

ונבחן משום זה שהים זועף, שמתאמץ להעלות מימיו בכוח גדול. וכן חוזר ויורד בכוח גדול. וחוזר חלילה בלי הפסק. וזה נמשך עד שבא קו אמצעי, וממשיך קו הימין, החסד, ומלביש החכמה שבשמאל בחסדים שבימין. ואז חוזרים הגלים למקומם וזעפו של הים נשקט. כי עתה מאירים החכמה והחסדים יחדיו בכל תיקוניהם בשלמות הנרצה.

כשנוקבא, ים, מקבלת מקו שמאל לבדו, קופץ הים עם גליו וזועף, והתהומות עולים ויורדים, שעולים לקבל החכמה ותכף יורדים, כי לא יוכלו לקבל מחוסר חסדים. הקב"ה, קו האמצעי, שולח חוט אחד של חסד מצד הימין, מכריע וממשיך החסדים מקו ימין, והחכמה מתלבשת בחסדים, ואז מושך גלי הים בחזרה. כי מלביש אותם בחסדים, ונשקט כעסו, כי עתה מאירים בו המוחין בשלמות. אמנם מסיבת הלבשת החכמה בחסדים, נעלמות ג"ר דחכמה, ורק ו"ק דחכמה מאירה. אבל אין מי שישיג הג"ר, כי נעלמו בסיבת התלבשות בחסדים.

218. יונה ירד לים, והזדמן לו אותו הדג, ובלע אותו. איך לא יצאה מיד נשמתו ממנו? משום שהקב"ה מושל בגאות הים. גאות הים, דינים הבאים מכוח שליטת קו השמאל. ועכ"ז ניצל יונה מהם. הרי שהקב"ה, קו האמצעי, רחמים, שולט בגאות הים ע"י חוט של חסד, ששולח מצד הימין, ומכריע אותו. וע"כ נשאר חי במעי הדג וניצל ממנו.

219. גאות הים הוא חוט אחד של השמאל, המעלה את גלי הים למעלה, ובו הוא מתעלה. אבל אם לא היה מגיע לו חוט של חסד מימין, לא היה מתעלה לעולם. כי כאשר חוט של שמאל יורד לים, והים נאחז בו, אזי מתעוררים גליו ושואגים לטרוף טרף.

כי אינם יכולים לקבל ולהיזון משפע החכמה, מפני החיסרון של החסדים. וע"כ נמצאים רעבים ושואגים לטרף. עד שהקב"ה מחזיר הגלים לאחוריהם וחוזרים למקומם. כי ממשיך החוט של חסד ומלביש החכמה בחסדים. ואז הוא מושך גלי הים בחזרה. שבזה מיתקנת החכמה ויכולה להאיר בשלמות. הרי שלא יוכל הים להתעלות בחכמה מקו שמאל, מטרם שנמשך חוט של חסד, שהחכמה מתלבשת בו.

220. בשוא גליו אתה תשבחם. כלומר, אתה תשבחם לגלי הים. תשבחם, הוא כמו תשברם. כי שובר אותם להחזירם למקומם, ע"י חוט של חסד. תשבחם, שהתרוממות הגלים הוא שבחם, משום שעולים לראות בתשוקה. מכאן, כל החושב להסתכל ולדעת, אע"פ שאינו יכול, נחשב לו לשבח וכולם משבחים אותו.

החכמה נקראת עיניים. הארת החכמה נקראת ראייה. התרוממות הגלים הוא מכוח הארת קו שמאל בחכמה בלי חסדים, שע"כ אינם יכולים לראות, לקבל חכמה. ואע"פ שאינם יכולים לראות, מ"מ שבח נחשב להם, משום שהם רָצים בתשוקה לראות.

221. נוח, בעת שהיה בתיבה, היה מתיירא, אולי לא יזכור אותו הקב"ה לעולם. ואחר שנעשה הדין, ועברו רשעי העולם, אז כתוב, ויזכור אלקים את נוח.

222. ובשעה שהדין שורה בעולם, לא ראוי לו לאדם, שיהיה נזכר שמו למעלה. כי אם יהיה נזכר שמו, יהיו נזכרים חטאיו, ויבואו להסתכל בו ולדון אותו.

223. זה נלמד משונמית. ביו"ט של רה"ש, כשהקב"ה דן את העולם, אמר לה אלישע, היש לדבר לך אל המלך, הקב"ה, שנקרא אז מלך, מלך הקדוש, מלך המשפט. ותאמר השונמית, בתוך עמי אנוכי יושבת. איני רוצה שיזכרו אותי ויסתכלו עליי, אלא, בתוך עמי. כי מי שמכניס את ראשו בין העם, אין משגיחים עליו לדון אותו לרע. משום זה אמרה, בתוך עמי.

224. נוח, בשעה שהרוגז היה שורה בעולם, לא נזכר. כיוון שעבר הדין, כתוב, ויזכור אלקים את נוח. עתה נזכר שמו.