ואני מביא את המבול מים – ב'

148. כתוב, הֵמה מֵי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה' וייקָדֵש בם. האם במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה'? מה השתנה כאן, שאומר, המה מי מריבה, ולא אחרים? אלא אֵלו היו מי מריבה, שנתנו כוח וגבורה לבעל הדין להתחזק. כי:

א. יש מים מתוקים ויש מים מרורים, הקדושה והלעומת של קו ימין.

ב. יש מים צלולים ויש מים עכורים, הקדושה והלעומת של קו שמאל.

ג. יש מי שלום ויש מי מריבה, הקדושה והלעומת של קו האמצעי.

ואומר על מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי. כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, את הלעומת, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. כמ"ש, וייקדש בם.

149. א"כ, מהו, וייקדש? היה צריך לומר וייקדשו, בלשון רבים, שחל על בני ישראל? אלא המילה מסתתרת, כי פירושה הוא, שנפגם מי שלא היה צריך, כביכול. כי נפגמה הלבנה, הנוקבא. והמילה, וייקדש, לא לשבח כתובה כאן. והכתוב מסתיר ואינו רוצה לבטא את זה.

ואני הנני מביא את המבול, פירושו, להביא את המחבל עליהם, כמו שהם נטמאו בו. וכמו שנאמר במי מריבה, שהוא שם המחבל, שבו נטמאו. אף כאן, המבול הוא שם המחבל, שנטמאו בו.

150. אוי להם לרשעים, שאינם רוצים לשוב לפני הקב"ה על עוונותיהם בעודם בעוה"ז. כי כשבן אדם שב ומתחרט על עוונותיו, הקב"ה מוחל לו. וכל אלו שמחזיקים עוונותיהם, ואינם רוצים לשוב לפני הקב"ה על עוונותיהם, נופלים אח"כ לגיהינום, ולא יעלו אותם משם לעולם.

151. משום שכל בני דורו של נוח חיזקו את ליבם, וביקשו להראות עוונם בגלוי, הביא עליהם הקב"ה את הדין באותו האופן. ואפילו כשהאדם חוטא, אם הוא בסתר, הקב"ה הוא רחמן, ואם האדם ישוב אליו, מכפר עליו, ומוחל לו, וסולח לו. ואם אינו שב אליו, מגלה חטאיו לעיני כל. מאין לנו זה? מסוטָה, שחטאה בסתר, והקב"ה מגלה עוונה בגלוי, ע"י מים המאררים.

152. וכמו כן נמחו הרשעים הללו מן הארץ בגלוי. כלומר, דור המבול. שהיו המים יוצאים ועולים מן התהום והם רותחים, והפשיטו מהם את עורם. וכיוון שנפשט מהם העור, נפשט מהם אח"כ גם הבשר, ולא נשארו אלא בעצמותיהם בלבד, כמ"ש, ויימחו מן הארץ. וכל עצמותיהם נפרדו זה מזה, ולא נשארו יחד. ומהכול נעברו מהעולם. ויימחו, כמ"ש, יימחו מספר החיים, שאין להם תחייה לעולמים, ולא יקומו בדין.