אמרתי לא אראה יה

138. כמה אטומים הם בני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בדברי תורה, אלא שמסתכלים בדברי העולם, ורוח החכמה נשכח מהם.

139. כי כשהאדם מסתלק מהעוה"ז, ונותן חשבון לריבונו, מכל מה שעשה בעוה"ז, בעודו נמצא ברוח ובגוף ביחד. והוא רואה מה שרואה, עד שבא לעולם האמת, ופוגע שם באדה"ר, היושב בשער גן עדן, לראות כל אלו שומרי מצוות ריבונם, ושמֵח בהם.

140. כמ"ש, לא אביט אדם עוד עם יושבי חָדֶל. כמה צדיקים הם מסביב אדה"ר, שמנעו את עצמם מדרך הגיהינום ונטו לדרך גן עדן, ואלו נקראים יושבי חדל. ולמה לא כתוב יושבי חָלֶד? משום שאינם כמו החולדה, שגוררת ומצניעה, ואינה יודעת למי היא עוזבת. אלא שהם יושבי חדל. כמ"ש, חדלו לכם מן האדם. שחדלו, פירושו, מנעו. אף כאן נקראים יושבי חדל, משום שנמנעו מדרך הגיהינום, והתגברו בעצמם להיכנס בגן עדן.

141. יושבי חדל, פירושו, בעלי תשובה, שמנעו את עצמם מעוונותיהם של הרשעים. ומשום שאדה"ר חזר בתשובה לפני ריבונו, הוא יושב עם אלו ששבו ונמנעו מעוונותיהם, שהם נקראים, בני חדל, כמ"ש, אדעָה מה חָדֵל אני. ומשום זה אדה"ר יושב בשער גן עדן. והוא שמח בהם, בצדיקים הבאים בדרך גן עדן.

142. כתוב, אמרתי לא אראה יה, יה בארץ החיים. מי הוא שיכול לראות יה? כאשר הנשמות עולות למקום צרור החיים, הן נהנות שם מזוהר מראה המאירה, המאיר ממקום העליון על כל המקומות. ואילו לא הייתה מתלבשת הנשמה בזוהר לבוש אחר, לא הייתה יכולה להתקרב לראות אור ההוא.

כשזו"ן עולים ומלבישים את או"א עילאין, אשר האור שלהם נקרא אור החיה, נקרא אז ז"א עה"ח. וכן הוא נקרא מראה המאירה, והנוקבא ארץ החיים. ויסוד של ז"א נקרא צרור החיים. להיותו מקום הקיבוץ של המוחין, הנגלים בשלושה מקומות, חולם, שורוק, חיריק, כמ"ש, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד. שהם נקווים משלושה מקומות, ובאים אל היסוד דז"א, הנקרא מקום אחד. וע"כ נקרא צרור החיים.

וכשהנשמות עולות לזו"ן, הן עולות עם אותיות אל"ה דזו"ן, שנפלו למקומם והתדבקו בהם, והם נה"י דז"א, שעיקרם הוא קו אמצעי, יסוד דז"א. הרי שמקום עליית הנשמות לז"א, הוא ביסוד שלו, הנקרא צרור החיים. ושם נהנים בזוהר ז"א, הנקרא מראה המאירה.

143. כמו שנותנים לנשמה לבוש, שהוא הגוף, להתקיים בעוה"ז, כמו כן נותנים לנשמה לבוש זוהר העליון, להתקיים בו בעוה"ב, ולהסתכל בתוך מראה המאירה, ז"א, מתוך ארץ החיים, הנוקבא דז"א. והכוונה בכתוב, אמרתי לא אראה יה, היא שהצדיקים זוכים להסתכל במראה המאירה, שהיא, יה בארץ החיים, באמצעות שני התיקונים:

א. ע"י לבוש זוהר העליון,

ב. ע"י הנוקבא דז"א, ארץ החיים.

144. משה לא היה יכול לגשת להסתכל במה שהסתכל. אלא כאשר התלבש בלבוש אחר. כמ"ש, ויבוא משה בתוך הענן, והתלבש בו, כמו שמתלבשים בלבוש. ומשום זה, היה יכול להסתכל במה שהסתכל.

145. כמו זה מתלבשות נשמות הצדיקים בעולם האמת, בלבוש כעין עולם ההוא, שיתנהגו בהתאם לאותו הלבוש. ואז הם מוכנים להסתכל באור המאיר בארץ החיים ההוא, באור הנוקבא, שמתוכה הם מסתכלים בתוך מראה המאירה. וזהו, יה יה בארץ החיים, שאמר חזקיהו, שהיה חושב, שלא יזכה עוד לאותו האור ולאותו הסתכלות, משום שנהר הנמשך מגן עדן, הפסיק אותו ולא הוליד. כי מי שאינו עוסק בפרייה וברבייה, פוגם בנהר היוצא מעדן, שהוא יסוד דז"א. כתוב, לא אביט אדם עוד, זהו אדה"ר, שנאמר, שאדה"ר יושב בשער גן עדן ומקבל נשמות הצדיקים הבאים לגן עדן. וחזקיהו חשב, שלא יזכה להביט אדם בשער גן העדן.

146. ולמה חשב חזקיהו כל זה? משום שאמר לו הנביא, כי מת אתה בעוה"ז, ולא תחיה לעולם האמת. כי כל מי שאינו מוליד בנים בעוה"ז, כאשר נפטר ויצא ממנו, מגרשים אותו מגן עדן, ואינו שורה שם לראות באותו אור המאיר. וחזקיהו, שהיה נקי צדיק וחסיד, היה לו כך, כש"כ מי שאין לו זכות אבות וחטא לפני ריבונו, על אחת כמה וכמה.

147. לבוש הזה, חלוק של החכמים, שמתלבשים בעולם האמת. אשרי חלקם של הצדיקים, שגנז להם הקב"ה הרבה טוב ועדנים לעולם האמת. עליהם כתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה לִמְחַכה לו.