הרימותי ידיי בתפילה

[ארימת ידאי בצלותין]

122. אמר רבי שמעון, הרימותי ידיי למעלה בתפילה. כי בא לגלות סדר אצילות ג"ר דא"א, הנקראים כִּתרא, מוחא דאוירא, ומו"ס. ואיך עולים לרדל"א, לא"ס, שהוא עניין גבוה ונסתר מאוד. ע"כ התפלל, שגילוי הסודות הללו יהיה לרצון לפני ה'.

כאשר רצון העליון למעלה, הכתרא דא"א, עומד ונתקן על אותו רצון שלא נודע ולא נתפס לעולם, ראש עתיק, הנקרא רדל"א, נעשה כתרא דא"א משום זה, ראש הסותם ביותר למעלה. והראש הזה האציל מה שהאציל. ולא ידוע, הוא מוחא דאוירא דא"א. והאיר מה שהאיר, בדרך סתום, הוא מו"ס דא"א.

123. הרצון של המחשבה העליונה, כתרא דא"א, רצון העליון. אחר שנתקן לבחינת ראש, נקרא מחשבה עליונה. לרדוף אחר רדל"א לקבל הארתו. אבל פרסא אחת נפרשֹה בין רדל"א לכתרא. ומתוך פרסא זו ברדיפת המחשבה העליונה, הכתרא, אחר אורו של רדל"א, האור מגיע ואינו מגיע אליו, כי הפרסא מעכבת עליו. וכך עד הפרסא מאיר מה שמאיר. ולא מפרסא ולמטה. וע"כ המחשבה העליונה מאירה בהארה סתומה למו"ס, ובאור שאינו ידוע למוחא דאוירא. והמחשבה עצמה, הכתרא, בבחינת לא ידע.

ומבאר כאן שני עניינים:

א. איך קץ כל בשר נהנה, מהקורבנות שישראל מקריבים.

ב. ההארה של ראש פרצוף עתיק דאצילות, הנקרא רדל"א, א"ס, שממנו נמשך עניין יציאת המוחין דקטנות והמוחין דגדלות של ג' ראשים של א"א, הנקראים כתרא, מוחא דאוירא, ומו"ס, שהם יה"ו של א"א עצמו.

וכן מבאר, הקטנות והגדלות של הלבושים דא"א, הנקראים או"א, ישסו"ת, זו"ן, ואיך יה"ו דלבושים נכללים ביה"ו דא"א עצמו, וכולם נכללים בראש עתיק הנזכר, הנקרא רדל"א, א"ס, שהיא כוונת הקורבן.

ולכן נאמר, אבל פרסא אחת נפרשֹה, שפירושו עליית המלכות למקום בינה, ומסיימת שם המדרגה, שסיום חדש זה נקרא פרסא. וע"י סיום זה ירדו ג"ס בינה ותו"מ מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה. ונמצא בינה ותו"מ דמחשבה עליונה, כתרא, ירדו למוחא דאוירא. ובינה ותו"מ של מוחא דאוירא ירדו למו"ס. ובינה ותו"מ דמו"ס ירדו לאו"א וכו'. באופן שלא נשאר בכל מדרגה אלא רק כו"ח של הכלים, שיכלו לקבל בהם מרדל"א רק שני אורות נ"ר, הנבחנים לו"ק ולקטנות של ג' ראשים.

וע"כ המחשבה העליונה, כתרא דא"א, מאירה בהארה סתומה למו"ס, ו"ק. ולמוחא דאוירא מאירה באור שאינו נודע, ג"כ רק ו"ק. והמחשבה עצמה, כתרא דא"א, הוא בבחינת לא ידע, כלומר, ג"כ רק ו"ק.

אמנם יש הפרש ביניהם, כי הארה סתומה, פירושו, שגם בגדלות, כשישיג ג"ר, יישאר סתום ולא יאיר לאחרים. ואור שאינו נודע, פירושו, שרק עתה אינו נודע, אבל בגדלות יהיה נודע, וע"כ נקרא מוחא דאוירא, כי בגדלות יוצאת האות י' מאויר שלו ונעשה אור. ולא ידע, הוא כמו לא נודע, שגם בגדלות לא יהיה נודע. וכל אלו המיעוטים נעשו משום הפרסא, שעלתה למקום בינה, וסיימה שם המדרגה, והורידה את בינה ותו"מ של כל ראש לראש שמתחתיו. וכיוון שלא נשארו אלא שני כלים בכל ראש, לא יכלו לקבל יותר משני אורות שהם נ"ר, הנבחנים לו"ק.

124. אז, הארה זו של המחשבה שלא נודע, היכה בהארת הפרסא העומדת והמאירה בג' המיעוטים, ממה שאינו ידוע במוחא דאוירא. ואינו נודע בכתרא, ולא נגלה במו"ס. וכך היכה הארת המחשבה שלא נודע, רדל"א, בהארת הפרסא, ומאירים יחד.

כי הארת רדל"א היכה וחזר והוריד הפרסא למקומה, למלכות, שע"י זה חזרו לכל מדרגה שלושת הכלים בינה ותו"מ, שנפלו ממנה, ונשלמו שוב בכח"ב תו"מ דכלים ובנרנח"י דאורות. וע"י הביטוש הזה חזרו להאיר בכל השלמות כמקודם לכן. וג' ראשים דא"א הכלולים בפרסא, מאירים יחד עם רדל"א. כי ראש עתיק, רדל"א, הוא ראש הנוקבא דעתיק, שנתקנה בפעולת בָּקע.

ונמצא שבעת עליית הפרסא למקום בינה, נפלו גם בינה ותו"מ דרדל"א למקום ג' הראשים דא"א. ועתה, אחר שנעשה הביטוש, החוזר ומעלה הבינה והתו"מ מכל המדרגות, עלו ג"כ בינה ותו"מ דרדל"א למקומם. ונודע שעם עליית בינה ותו"מ דעליון, עולה עימהם גם התחתון, שהחזיק בהם מקודם לכן. ונמצא לפי זה, שג' ראשים דא"א עלו לרדל"א עם חזרת בינה ותו"מ שלה, ונעשו למדרגה אחת. וג' ראשים דא"א מאירים ביחד עם רדל"א, כי נעשו עתה למדרגה אחת.

ונעשו מהם תשעה היכלות ברדל"א. כי ג' הראשים דא"א נכללים זה מזה, והם תשעה אורות במקומם עצמם, בא"א. וע"י עלייתם לרדל"א, ומאירים ביחד, נעשו שם ברדל"א תשעה היכלות. ואין הפירוש שתשעה אורות נעדרו ממקומם עצמם בסיבת העלייה לרדל"א, אלא שמאירים בשני מקומות: שהם תשעה היכלות ברדל"א, והם תשעה אורות במקומם עצמם. כי אין היעדר ברוחני, אלא כל תנועה מורה רק תוספות.

125. והיכלות הללו אינם אורות, כמו תשעה אורות דא"א במקומם עצמם, ואינם רוחות ואינם נשמות, ואין מי שיעמוד עליהם, מה הם. כי אור א"ס מאיר ברדל"א, וע"כ נבחנים תשעה היכלות הללו, שנעשו ברדל"א, לבחינת א"ס, שאין מחשבה תופסת בו.

הרצון של כל תשעה האורות של ג' ראשים דא"א, שכולם עומדים במחשבה, במקומם, בא"א, הנקרא מחשבה, הוא אחד מהם בחשבון. כלומר, שהמחשבה דא"א הוא אחד מתשעה האורות. ואין היותם ברדל"א, כי אין רדל"א מבחינתם כלל. הנה רצון כולם הוא לרדוף אחרי תשעה היכלות, העומדים במקום רדל"א בשעה שתשעה האורות עומדים במחשבה, שהוא א"א.

אבל ההיכלות אינם מושגים ואינם נודעים לתשעה אורות. כי אלו תשעה היכלות אינם עומדים לא בבחינת רצון, ולא בבחינת המחשבה העליונה, א"א. תופסים בה ואינם תופסים. באלו תשעה היכלות נמצאים ועומדים כל סודות האמונה. וכל אלו האורות מהמחשבה העליונה, שהיא א"א, כולם מקובלים מהם, כל תשעה ההיכלות. נקראים א"ס, כי עד כאן האורות מגיעים ואינם מגיעים, ואינם נודעים, אין כאן לא רצון ולא מחשבה.

126. כאשר מאירה המחשבה, שלא נודע ממי היא מאירה, המוחא דאוירא, ושמתלבשת ונסתמת בתוך הבינה, ומאירה למי שמאירה, ונכנסים זה בזה, עד שנכללים כולם כאחד. ע"י הביטוש של אור הרדל"א באור הפרסא, חזרה הפרסא למקומה למלכות, ובינה ותו"מ שנפלו מכל המדרגות חוזרות למעלתם למקומם כבתחילה. ונמצא שגם הבינה, שיצאה מראש דא"א, חזרה עתה לראש א"א, ומקבלת שם שוב אור החכמה.

ונודע, שבהיות חכמה דא"א בחוסר חסדים, נסתמה הבינה שם, שנאמר, עמוק וסתום בשמו. כי הז"ת דבינה אינן יכולות לקבל חכמה בלי לבוש החסדים. וכאשר מאירה המחשבה, שלא נודע ממי היא מאירה, כלומר, שהראש השני דא"א, מוחא דאוירא, מאיר בג"ר, אחר ביטוש רדל"א באור הפרסא. אשר אז חוזרת גם הבינה לראש דא"א. נמצא אז שמתלבש בהארתו ונסתם בתוך הבינה. כי הבינה עלתה לראש ומלבישה אותו, ואור החכמה שמקבלת ממנו סותם אותה.

והמחשבה שלא נודע, מוחא דאוירא, היא המאירה, ולא שני ראשים דא"א האחרים, כתרא, ומו"ס. שהם אינם מאירים לאחרים, כי כתרא הוא בבחינת לא ידע, להיותו מלביש לרדל"א. ומו"ס, בהארה סתומה. וע"כ נבחן, שגם אחר שעלתה הבינה לראש א"א, אינה מלבישה אותם, אלא למוחא דאוירא לבדו.

וכדי לפתוח הארת החכמה מהסתימה שלה, נעשה זיווג הממשיך קומת חסדים, והתלבשה החכמה בחסדים, ואז נגלה הארתה. ומאירה למי שמאירה, שהזדווג והאיר קומת החסדים, הנקרא לבוש כבוד שמאיר. וע"י זה החכמה נכנסה והתלבשה בתוך אור החסדים, וכן אור החסדים נכלל באור החכמה, עד שנכללו כולם כאחד, לרבות גם זו"ן, הנכללים ג"כ בזיווג הזה, להיותם הגורמים ליציאת קומת החסדים בבינה.

127. וכאשר הקורבן עולה על המזבח, נעשו כל אלו הייחודים של ג' ראשים דא"א ברדל"א. שמתחילה נִקשר הכול זה בזה. כי בעת ירידת הפרסאות, שבינה ותו"מ של כל מדרגה חוזרים ממקום התחתון למדרגתם בעליון, מעלים אז עימהם גם את התחתון, להיותו דבוק בהם.

ונמצאים אלו בינה ותו"מ החוזרים למדרגתם, שהם קושרים כל תחתון בעליון. וע"י זה נמצאים הזו"ן עולים לבינה, והבינה לראש דא"א, וראש דא"א לרדל"א, לתשעה היכלות שבו. וע"י עלייה זו נסתם הבינה מטעם חוסר חסדים, ואז מאירים זה בזה. כי מזדווג ומוציא קומת החסדים, בלבוש כבוד שמאיר, ואז מאירים החסדים בחכמה והחכמה בחסדים.

ואז נמצאים כל המדרגות בעלייה. כי בינה וזו"ן נמצאים בעלייה לא"א, לג' ראשים שבו. וג' ראשים דא"א בעלייה לרדל"א, לתשעה היכלות אשר שם. ונמצא, המחשבה, א"א, מתעטר בעלייתו לרדל"א באור א"ס, בהארת תשעה היכלות אשר ברדל"א, שבהם מאיר אור א"ס. כי אותה ההארה שהמחשבה עליונה, א"א, מאירה משם, שהם תשעה היכלות, הוא נקרא א"ס.

וממנו, מא"ס, נמצא א"א עומד ומאיר למי שמאיר. ועל זה עומד הכול. כלומר, על המשכת אור א"ס אל העולמות ע"י א"א. אשרי חלקם של הצדיקים, המעלים מ"ן ומייחדים הייחודים הגבוהים האמורים בעוה"ז ובעוה"ב. כי נוחלים שני עולמות.

128. קץ כל בשר. כמו שהקישור נמצא למעלה, בבינה ובא"א, בשמחה, בהתקשרות כל תחתון בעליון. ע"י חזרת בינה ותו"מ למדרגתם, הגורם להם שמחה, אחר שהתלבשה החכמה בחסדים. כמו כן למטה, בזו"ן ובעולמות התחתונים, נעשית התקשרות כל תחתון בעליון, בשמחה וברצון לתת סיפוק לכל, למעלה ולמטה, גם לקץ כל בשר. ואמא, השכינה, שורה על ישראל כראוי.

129. בכל ר"ח, בעת שהלבנה מתחדשת, שהנוקבא מתחדשת בזיווג שלה עם ז"א, נותנים אז לקץ כל בשר, חלק נוסף על הקורבנות הרגילים, שהוא שֹעיר ר"ח. שיתעסק בו וישתמש בחלקו, שע"י שעיר ר"ח מתחדש הארת צד השמאל, שקץ כל בשר נהנה ממנו, והוא חלקו. והצד של ישראל, הימין, יישאר להם לבדם, כדי שיתייחדו במלכם. ומקריבים דווקא שעיר, משום שהוא בחלקו של עשיו, כמ"ש, הן עשיו אחי איש שעיר.

130. קץ כל בשר זה, כל רצונו תמיד אינו אלא בבשר. ומשום זה תיקון הבשר בכל מקום שהוא, רק בשבילו. וע"כ נקרא, קץ כל בשר. וכשהוא שולט, שולט על הגוף, על הבשר. ולא על הנשמה. הנשמה מסתלקת למקומה, והבשר, הגוף, ניתן למקום הזה, לקץ כל בשר. זהו כמו בקורבן, שהרצון של המקריב אותו, עולה למקום אחד, לקדושה, והבשר של הקורבן עולה למקום אחד, לקץ כל בשר.

כי מהותן של הקליפות היא מהכלים הנשברים שנשארו מזמן שבירת הכלים. שגם בעת שהמאציל בירר ותיקן העולמות אבי"ע וכל אשר בהם, לא תיקן אותם, ואינם ראויים לתיקונם במשך 6000 שנים מטרם גמה"ת. אבל בגמה"ת יתוקנו גם הם, ואז יתבטלו כל הקליפות, כמ"ש, בילע המוות לנצח. ועתיד הס"מ להיות מלאך קדוש.

וכל כוחם הוא להחטיא את האדם, כי להיותם ריקים מכל אור מטרם גמה"ת, ע"כ רודפים אחר האדם, שימשיך להם מעט מהאורות השלמים שיאירו בגמה"ת, כדי להחיות את נפשם. בדומה לרעב וצמא, הרודף אחר מי שיש לו לחם ומים ולוחם עימו.

וזה שנאמר על עצה"ד, שהחטא היה מפני שאכלו פגה. שהפירוש הוא, מחוסר זמן. כי עצה"ד הוא מהאורות השלמים, שלא יתוקנו אלא בגמה"ת. שהאורות הללו ישלימו הקליפות ויתקנו אותן. וע"כ רדף הס"מ והנחש לפתות את אדם וחוה, שימשיכו לו מהאור הזה תכף. ואע"פ שידעו שעוד אינם ראויים לזה, כי מחוסרי זמן הם, מ"מ נופל להם איזה חלק מכוח החטא.

ונודע שחמשת הכלים כח"ב תו"מ מכונים מוחא, עצמות, גידים, בשר, ועור. ונמצא שכלי דת"ת נקרא בשר, וכלי דמלכות נקרא עור. גם נודע, שמטעם הסתר דאו"א הפנימיים אחר שבירת הכלים, אסור להמשיך מטרם גמה"ת ג"ר דמוחין דחיה, אור החכמה, אלא רק ו"ק בלבד.

ונודע שיש ערך הופכי בין כלים לאורות. ובזמן שאין לז"א אלא רק מוחא, יש לו רק אור הנפש. וכשמשיג פרצוף עצמות, קונה אור הרוח. ובפרצוף גידים, אור הנשמה. ובפרצוף בשר, אור החיה. ובפרצוף עור, אור היחידה. ולפי שאסור להמשיך ג"ר דאור החיה מטרם גמה"ת, נמצא שבפרצוף הרביעי, בשר, חסרים הכלים התחתונים ממנו, שהם בשר ועור, ואין בו אלא שלושה כלים, מוחא עצמות גידים, המסתיימים על החזה דפרצוף. ומחזה ולמטה, שהם בשר ועור דפרצוף בשר זה, חסרים לו עד גמה"ת.

וכל חשקם של הס"א הוא, שהאדם ימשיך להם אלו האורות דג"ר דחיה, הבאים בכלים של בשר ושל עור של הפרצוף הרביעי דז"א. כי פחות מזה, שהם האורות שאינם מאירים אלא רק בכלים המתוקנים, לא יוכלו הקליפות ליהנות מהם מאומה, כי אין להם כלום מכלים האלו. ולכן נאמר בזוהר, שהחטא דעצה"ד היה כי מחבר למטה ונפרד למעלה, שהמשיך האורות מחזה ולמטה דפרצוף הרביעי, אור החכמה, לתוך הכלי דבשר. והחטא דעצה"ד הוא המקור שכל החטאים מסתעפים ממנו.

ולכן קץ כל בשר זה, כל רצונו תמיד אינו אלא בבשר. שרצונו להמשיך לו הג"ר דחיה, המאירים אחר גמה"ת, כי מהאורות הנוהגים לפני גמה"ת אין לקליפות שום הנאה. כי ע"כ הם בחינות קליפות, משום שאין להם הכלים המתוקנים לקבלת אורות הללו. ע"כ אין רצונם של הקליפות, אלא בבשר. שימשיכו להם האור בבחינת הכלי דבשר דפרצוף הרביעי.

וזהו שעיר ר"ח, וכן כל הקורבנות, שאז נמשך מבחינת ג"ר הללו, ע"י שליטת קו השמאל. שברגע תחילת הזיווג, אשר הקליפות מקבלים אז האור מבחינת הבשר שלהם, ואין בזה הפסד לקדושה, כי הוא חלק קטן מאוד, כי ע"י חלק זה שמקבלים, הם נפרדים מהקדושה, ואינם מקטרגים עוד על ישראל להחטיא אותם. ועיקר תיקון זה נעשה בשעיר ר"ח.

כי הס"א נוטלת אותה הארת השמאל, המאירה בתחילת הזיווג, שזה חלקם. וישראל נוטלים המוחין השלמים, המתוקנים בג' קווים, שהם ו"ק דחיה, שזהו חלקם. ואחר שנעשה עיקר התיקון בשעיר ר"ח, נוהג עניין זה בכל הקורבנות. שהרצון של המקריב, עולה למקום אחד, לקדושה. שע"י עליית מ"ן, הנקרא רצון, זוכים הכוהנים, הלוויים, והישראלים, לקבל מוחין השלמים בכלים המתוקנים בג' קווים. והבשר של הקורבן עולה למקום אחד, לס"א, שבשר הוא חלקם, ולא דבר פחות ממנו, אבל אין להם אלא רק נר דקיק מרגע תחילת הזיווג.

131. ואדם צדיק הוא עצמו קורבן ממש לכפר, ע"י שמקריב הרצון שלו. ואחד שאינו צדיק אינו קורבן, משום שיש בו מום, כמ"ש, כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם. וע"כ הצדיקים הם כפרה של העולם, והם קורבן בעולם. כמ"ש, ויאמר אלקים לנוח, קץ כל בשר בא לפניי. ס"א בא לקבל רשות להחשיך פניהם של בני אדם. ומשום זה כתוב, והנני משחיתם את הארץ.

132. כתוב, ונוח בן שש מאות שנה. למה בא הכתוב למנות החשבון הזה של שנות נוח? אלא אילו לא היה נוח בן 600 שנה, לא היה נכנס לתיבה, ולא היה מתחבר עימה. כיוון שנשלם ב-600 שנה, אז התחבר עימה.

התיבה, כנגד הנוקבא של מעלה, ונוח כנגד יסוד של מעלה. ויסוד הוא הספירה השישית של ז"א. ולפיכך, כל עוד שלא נשלמו לו 600 שנה, לא היה עוד ראוי להיות מרכבה לספירה השישית. ומה שמחשב מאות, הוא לרמוז על המוחין שלו, שהיו מבינה, מאות.

133. וע"כ מיום שנשלמו עוונותיהם של בני העולם, שנעשו ראויים לקבל עונשם, המתין עוד להם הקב"ה, עד שנשלם נוח ב-600 שנה, ונשלמה מדרגתו כראוי, והיה צדיק שלם. ואז נכנס לתיבה, והכול נעשה כעין של מעלה, באופן שיהיה עליו השראה מהיסוד והמלכות של מעלה. כמ"ש, ונוח בן שש מאות שנה. ומשום זה לא כתוב כבן שש מאות שנה. כי שש מאות שנה הוא בדיוק, כדי להשלים ספירת היסוד.