אותו היהודי

[ההוא יודאי]

94. בעוד שהיו הולכים, ראו שהיה בא לנגדם יהודי אחד. אמר רבי יוסי, אדם זה הוא יהודי, שהוא נראה כיהודי. כשהגיע אליהם, שאלו לו, מי הוא. אמר להם, שליח מצווה אני, כי אנו יושבים בכפר דרָאמין, והגיע זמן החג, וצריכים אנחנו הלולב והמינים שעימו, ואני הולך לקצץ אותם לשם מצווה. הלכו יחד.

95. אמר להם אותו היהודי, ד' מינים שבלולב, שבכולם באים לרַצות בעד העולם, למה צריכים להם בחג, ולא בזמן אחר?

96. המקום, שאנו יושבים בו, קטן. אבל כולם עוסקים בתורה. ויש עלינו רב, מצוין ברבנים. ובכל יום הוא אומר לנו דברים חדשים בתורה. ואמר, כי בחג הגיע הזמן לממשלה, שישראל ישלטו על השרים של שבעים אומות. וכתוב, אזי עבר על נפשנו המים הזֵידונים, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם. האם יש שיניים למים? אלא מים זידונים, הם שאר העמים, ושיניים, הם השרים הממונים על שאר העמים עכו"ם. והם מתברכים מצידם של ישראל.

97. וכדי למשול על שרי האומות, אנו באים בשם הקדוש, המרומז באלו ארבעה מינים שבלולב:

הדסים, חג"ת, מהאות י' דשם הוי"ה,

ערבות, נו"ה, הנמשכים מאות ה' דהוי"ה,

לולב, יסוד, מהאות ו' דהוי"ה,

אתרוג, מלכות, ה"ת.

כדי לרַצות להקב"ה, ולמשול עליהם בשם הקדוש. ולעורר עלינו מים קדושים, שפע מים עליונים, המכניעים את המים הזידונים, לנסך אותם על המזבח, המלכות.

98. וברה"ש התעוררות ראשונה חוזרת ובאה בעולם, שהיא הנוקבא. כלומר, הנוקבא חוזרת לקדמותה, כמו שהייתה ביום רביעי של מעשה בראשית. התעוררות ראשונה זה ב"ד של מטה, שמתעורר לדון העולם, והקב"ה יושב על כיסא הדין ודן את העולם.

הנוקבא נקראת בית. וביום רביעי של מעשה בראשית, מטרם שנבנית, הייתה מחזה ולמטה דז"א באחוריו. ואז הייתה מלאה דינים, ונקראת ב"ד של מטה, למטה מחזה. וע"כ היא דנה את העולם בדין, וכן ז"א יושב אז על כיסא דין, ודן את העולם. והמצב הזה נקרא התעוררות ראשונה.

99. וב"ד זה שולט לדון העולם עד יוה"כ. שאז פניה מאירים. שמשיגה ג"ר, הנקרא פנים. ונחש המקטרג אינו נמצא בעולם, שהוא מתעסק באותו שעיר לעזאזל שמביאים לו, שהוא מצד רוח הטומאה, כראוי למקטרג. ומשום שמתעסק באותו השעיר, אינו קרב למקדש, לנוקבא. כלומר, אינו קרב לקטרג על ישראל ולהפריד הזיווג של זו"ן.

100. והשעיר הזה הוא כמו שעיר החטאת של ר"ח, כי מתעסק בו. וע"כ מאירים הפנים של המקדש, הנוקבא. וע"כ ישראל כולם מוצאים רחמים לפני הקב"ה ומעביר עוונם.

101. כאשר הלבנה, הנוקבא, מתקרבת אל השמש, ז"א, מעיר הקב"ה את צד הצפון, קו השמאל, הנמשך מנקודת השורוק, ואוחז בה באהבה, ומושך אותה אצלו, שזהו הפיוס ונטילת רשות. והדרום, קו ימין, מתעורר מצד אחר, מצד נקודת החיריק, והלבנה, הנוקבא, עולה ומתחברת במזרח, ז"א, ואז יונקת משני הצדדים, מדרום ומצפון, ולוקחת הברכות, שפע הזיווג, בלחש, שהיא בחינת ו"ק, מכוח נקודת החיריק, כמ"ש, וקולה לא יישָמֵע. כי קול ודיבור פירושם ג"ר.

ואז מתברכת הלבנה ומתמלאת משפע. וכאן מתקרבת האישה לבעלה, כלומר זהו זיווג שלם, המשפיע מוחין שלמים לעולם. משמיענו בזה, שסדר הזיווג הוא, שמתחילה ממשיך ז"א לנוקבא הארת קו השמאל, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. ואח"כ את קו הימין, כמ"ש, וימינו תחבקני. ומשמאל נמשך הארת החכמה, ומימין חסדים. ואח"כ הזוהר מבאר, איך הנחש נאחז בעת הארת קו השמאל.

102. כמו שיש צורות איברי אדם, ז"א ותיקוניו, כך יש צורות איברי הנוקבא דז"א ותיקוניה. וכל ההפרש הוא רק בגוון, שז"א, גוון ירוק, ונוקבא, גוון אדום. אמנם בצורות האיברים הם שווים. וכמו כן יש למטה מאצילות, תיקון אדם תחתון אחר, מס"א, שמתחת הלבנה. שיש בו אותן צורות איברים, ימין ושמאל וכדומה. ומשמיענו בזה, שהמדרגות נחתמות זו מזו, והצורות שבעליונה עוברות על התחתונה, והתעוררות כל בחינה שבאחת מהן, מעוררת הבחינה שכנגדה באחרות.

103. כמו שזרוע השמאל למעלה, בז"א, אוחז בנוקבא, ומתעורר כנגדה באהבה, כך יש למטה, מהנוקבא, נחש, זרוע שמאל של רוח הטומאה, והוא הנוקבא דטומאה. ואוחז בו, מי שרוכב עליו, שהוא הזכר דטומאה, המזדווג עם הנחש. והוא קרב אז אל הלבנה, הנוקבא, ומושך אותה, יונק ממנה, מבין הדבקים, ממקום הזיווג, ונטמאת.

כי ב' נקודות בנוקבא:

א. מדה"ד, שאינה ראויה לקבל מוחין מכוח צ"א, והיא גנוזה בה,

ב. מדה"ר, מהבינה, שבה מקבלת כל המוחין ומאירה לעולם, והיא גלויה בנוקבא.

וע"כ היא נקראת, עצה"ד טו"ר. כי אם זכה אדם הרי טוב, ואם לא זכה הרי רע:

א. אם האדם מקבל הארת השמאל בתיקוני הקדושה, מלמטה למעלה, אז הוא טוב, שמקבל ממנה כל המוחין בשלמות.

ב. ואם לא זכה, כלומר, שממשיך המוחין מלמעלה למטה, אז מתקרב הנחש אל הנוקבא, ומגלה את הנקודה דמדה"ד שבה, שאינה ראויה לקבל מוחין ושפע מז"א, מכוח צ"א, ומחמתה מתקלקלת גם הנקודה השנייה דמדה"ר. וע"כ נפרד הזיווג, ונבחנת כמו שנטמאה, ואינה ראויה עוד להזדווג ולקבל שפע מז"א. לכן נאמר, והוא קרב אז אל הלבנה, ומושך אותה מבין הדבקים, ונטמאת. שמגלה את הנקודה דמדה"ד הגנוזה בין הדבקים, ואז אינה יכולה עוד להזדווג ולקבל שפע בשביל העולם.

104. ואז ישראל למטה מקריבים שעיר בר"ח, ועל ידיו ממשיכים מיתוק המלכות בבינה, והארת השמאל מלמטה למעלה. והנחש ההוא נמשך אחרי אותו השעיר, כי כל תאוותו הוא להארת השמאל. והלבנה נטהרת, כי היא עתה ראויה לקבל שפע מז"א בעלה. ועולה למעלה ונקשרת למעלה, בז"א, כדי להתברך. ופניה מאירים עתה כלפי מה שנחשכה מקודם בהיותה למטה, מטרם שבאה בזיווג עם ז"א.

שעיר ר"ח בא לטהר הנוקבא, להמשיך לה הכלים דמדה"ר מבינה, עם הארת השמאל, שע"י זה היא חוזרת לטהרתה. ואע"פ שהנחש יכול עוד לעורר הנקודה דמדה"ד, אחר שכבר התגלתה לו, מ"מ אינו עושה זאת, מחמת שאינו רוצה לקלקל את הארת השמאל, שהוא תאב מאוד להארה זו. ונמצא עתה, שקטגור נעשה סנגור.

105. גם ביוה"כ, כיוון שאותו נחש הרע מתעסק באותו שעיר לעזאזל, שהוא ג"כ המשכת הארת השמאל, כמו שעיר של ר"ח, הלבנה נפרדת מהנחש, כי עוסק בשעיר ואינו רוצה עוד לקטרג עליה, והנוקבא עוסקת עתה ללמד זכות על ישראל, ומסוככת עליהם כאם על הבנים, והקב"ה מברך אותם מלמעלה, ומוחל להם עוונותיהם.

106. ואח"כ, כשישראל מגיעים לחג הסוכות, מתעורר צד הימין של מעלה, כמ"ש, וימינו תחבקני, כדי שהלבנה, הנוקבא, תתקשר בו, בימין, ופניה יאירו כראוי. ואז מחלקת חלק מברכותיה לכל אלו הממונים של מטה, לשבעים שרים. כדי שיתעסקו בחלקם, ולא יבואו לינוק ולהתקרב לצד חלקם של ישראל. כי הנחש בהיותו מתעסק בשעיר, אינו מקטרג על הנוקבא.

107. כעין זה למטה, בעוה"ז, כשהאומות כולן מתברכות, הן מתעסקות בנחלת חלקן, ואינן באות להתערב עִם ישראל ולחמוד את נחלת חלקם, כמו הנחש והנוקבא, ושבעים ממונים העליונים וישראל. ומשום זה בחג, ע"י הקרבת שבעים פרים, ממשיכים ישראל ברכות לכל אלו הממונים על שבעים אומות, כדי שיתעסקו בחלקם ולא יתערבו עימהם.

108. וכאשר הלבנה מתמלאת עם ברכות למעלה כראוי, באים ישראל ויונקים ממנה לבדם. וע"כ כתוב, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. עצרת היא אוסף. כי כל מה שנאסף מהברכות העליונות, אינם יונקים ממנה עמים אחרים, חוץ מישראל לבדו. ומשום זה כתוב, עצרת תהיה לכם. לכם, ולא לשאר עמים. לכם, ולא לשאר ממונים.

109. וע"כ ישראל מְרַצים את הקב"ה במים, שמנסכים על המזבח. כדי לתת לממונים של האומות חלק מהברכות, שיתעסקו בו ולא יתערבו אח"כ בשמחתם של ישראל, כאשר יינקו ישראל הברכות העליונות. ועל יום זה כתוב, דודי לי ואני לו. שאחר אינו מתערב עימנו.

110. משל למלך, שהזמין את אוהבו לסעודה, שהוא עושה ביום מסוים, כדי שאוהב המלך יידע שהמלך רוצה בו. אמר המלך, עתה אני רוצה לשמוח עם אוהבי לבדו, ואני מתיירא, שאני אהיה בתוך הסעודה עם אוהבי, יבואו כל אלו השוטרים הממונים, וישבו עימנו אל השולחן, לסעוד סעודת השמחה עם אוהבי ביחד.

מה עשה האוהב, הוא הקדים תבשילים של ירקות ובשר שור, והקריב לאכול לפני אותם השוטרים הממונים, ואח"כ ישב המלך עם אוהבו, לאותה הסעודה העליונה מכל מעדני עולם. ובעוד שהוא עם המלך לבדו, שואל ממנו כל צרכיו, והוא נותן לו, והמלך שמח עם אוהבו לבדו, וזרים לא יתערבו ביניהם. כך ישראל עם הקב"ה. משום זה כתוב, ביום השמיני עצרת תהיה לכם.

111. מה השתנה, שכתוב, וה' המטיר על סדום ועמורה, ואינו כתוב, ואלקים המטיר? ומה השתנה במבול, שכתוב בו בכל מקום אלקים. ולא כתוב בו, וה', כמו במהפכת סדום ועמורה?

112. אלא בכל מקום שכתוב, וה', פירושו, הוא, ובית דינו. שהוא, ז"א, רחמים, ביחד עם נוקבא, דין. ואם כתוב, אלקים סתם, מורה על הב"ד בלבד, הנוקבא לבדה בלי ז"א. כי בסדום, נעשה הדין שלא לכלות העולם, וע"כ התערב ז"א עם הדין. וע"כ כתוב שם, וה', שמורה על מדה"ר, ז"א, הנקרא הוי"ה, ובית דינו יחד, נוקבא. כי האות ו' הנסמכת אל הוי"ה מרבה את הנוקבא. אבל במבול, השמיד כל העולם וכל הנמצאים בעולם, ע"כ כתוב בו השם אלקים, שמורה על מדה"ד בלבד, בלי שיתוף מדה"ר.

113. ולמה נוח וכל הנמצאים שעימו ניצולו, ולא נשמדו? הוא משום שנעלם מעין המשחית, שלא היה נראה לו. וע"כ נבחן, שהתכלה כל מה שנמצא בעולם, כל מה שנראה לעין המשחית. וע"כ, וה', מורה שאינו משחית כל מה שבגלוי לעין, כמו בהפיכת סדום. אלקים, מורה שצריכים להיסתר וצריכים להישמר, מפני שמכלה את כל מה שגלוי לעין. וע"כ, אלקים, מורה על הנוקבא לבדה בלי ז"א, שהוא רחמים.

114. וכתוב, ה' למבול יָשב. ישב, לבדו בפני עצמו, כי לא התחבר עם הדין שנעשה במבול. כמ"ש, בדד יֵישב מחוץ למחנה מושבו. יישב, לבדו בפני עצמו. ה' למבול ישב, שבעת דינו של המבול ישב בפני עצמו, ולא התחבר לדון הדין הזה. וע"כ היה כולו דין בלי רחמים.

115. ומשום שנוח היה נעלם מעין, לכן, אחר שנעשה הדין, והתכלה העולם ושָכך כעסו, כתוב, ויזכור אלקים את נוח. כי עד עתה, בעת שהתכלה העולם, לא נזכר נוח, שהיה נעלם מעין.

116. הקב"ה נעלם וגלוי. גלוי, הב"ד שלמטה, הנוקבא רחל, העומדת מחזה ולמטה דז"א. נעלם, המקום שכל הברכות יוצאים משם, הזיווג ז"א ולאה, העומדת מחזה ולמעלה דז"א. שמהזיווג הזה באים כל הברכות. ומשום זה, כל דברי האדם, שהם בהעלם אצלו, שורה עליהם ברכות. וכל שהם בהתגלות, מקום של ב"ד שורה עליו, הנוקבא שמחזה ולמטה דז"א, משום שהוא מקום הגילוי, העולם המגולה. כלומר, שהחסדים מתגלים בה בהארת החכמה, ואותו שנקרא רע עין, שולט עליו. כלומר, שבמקום הגילוי דהארת חכמה, נאחזים כל הדינים והקליפות.

אבל בנוקבא שמחזה ולמעלה, ששם חסדים מכוסים, שמשום זה היא נקראת העולם המכוסה, אין שום קליפה יכולה להיאחז בה. ולפיכך כל שדבריו מכוסים, שורה עליו ברכה מהעולם המכוסה. וכל שדבריו מגולים, שורה עליו דינים מהעולם המגולה. והכול הוא בסוד עליון, כעין של מעלה.