נוח ותיבה

1. אשריהם ישראל שעוסקים בתורה, ויודעים דרכי התורה, שבשבילה יזכו לעוה"ב.

2. כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, משום שהם שומרים את הברית, שהעולם מתקיים עליו, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי. ששומרים ברית מילה בקדושה שלא לטמא אותו בשכבת זרע לבטלה ובעריות. ולפיכך ישראל, ששומרים הברית כי קיבלו אותו עליהם, יש להם חלק לעוה"ב.

3. ולא עוד אלא שישראל נקראים משום זה צדיקים. וכל מי ששומר הברית, שהעולם מתקיים עליו, נקרא צדיק. מאין לנו זה? מיוסף, שמשום ששמר ברית העולם, שלא נכשל באשת אדונו, זכה להיקרא צדיק. כמ"ש, ועמךְ כולם צדיקים. וכתוב, נוח איש צדיק, שהיה שומר הברית, וע"כ התקיימו תולדותיו. ולכן כתוב, אלה תולדות נוח, נוח איש צדיק, כי תלויים זה בזה.

4. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נהר, יסוד, נמשך ויוצא מעדן, מחכמה, ונכנס בגן, מלכות, ומשקה אותו משיקוי של מעלה, ועושה לו נחת רוח, ועושה פירות ומגדל זרעים. ואז יש נחת לכל, שזהו נחת לגן, שיש לו פירות. והוא מביא נחת לנהר, להיותו עושה את הפירות. כמ"ש, כי בו שבַת, בנהר, יסוד. וכתוב, וישבות ביום השביעי, בגן, מלכות. וישבות, מלשון מנוחה ונחת. זה היסוד העושה תולדות, הוא הנהר היוצא מעדן, כי שום ספירה אחרת אינה עושה פירות.

5. נוח למטה, היה ברית קודש, כמו היסוד של מעלה, הנהר היוצא מעדן. ולפיכך נקרא איש האדמה, כי אדמה היא מלכות, והיסוד הוא האיש של המלכות. ונוח היה צריך את התיבה, המלכות, כדי להתחבר בה ולקיים זרע כל העולם, כמ"ש, לחַיות זרע.

6. התיבה היא ארון הברית, המלכות, אחר שקיבלה היסוד לתוכה, הנקרא ברית. ונוח והתיבה למטה, היו כמו היסוד והמלכות של מעלה. כי בנוח כתוב ברית. כמ"ש, והקימותי את בריתי איתך. וכל עוד שלא התקיים בו הברית, לא בא אל התיבה, שהרי כתוב, והקימותי את בריתי איתך, ובאת אל התיבה. כי אז נעשית התיבה לארון הברית, כלומר, אחר שקיבלה לתוכה את נוח הצדיק, שהוא ברית, הרי נעשית לארון הברית.

7. תיבה ונוח הם כמלכות וברית שלמעלה. ומתוך שהברית של מעלה עושה תולדות, גם נוח עושה תולדות. כמ"ש, אלה תולדות נוח. שעושה תולדות, כמו הברית של מעלה, היסוד דאצילות. מטעם שזכה לברית קודש, היסוד דאצילות, הנקרא ברית, שורה עליו.

8. נוח איש צדיק, כמו יסוד שלמעלה. וע"כ כתוב, צדיק יסוד עולם. אשר הארץ, המלכות, מתקיים עליו, שהוא העמוד, שהעולם, המלכות, עומד עליו. ע"כ נקרא יסוד עולם. והיסוד הזה הוא צדיק, ונוח הוא צדיק למטה, בנשמות. וע"כ כתוב, נוח איש צדיק, ללמדנו שהעולם מתקיים עליו.

9. את האלקים התהלך נוח, שלא פרש לעולם ממנו, מהמלכות. וזכה להיות בארץ איש צדיק, כעין שלמעלה, יסוד העולם, ברית שלום ושלום העולם. והוא ודאי איש האדמה, בעלה של האדמה. וע"כ כתוב, ונוח מצא חן בעיני ה'.

10. תמים היה בדורותיו. דורותיו, הדורות היוצאים ממנו, שמשלים את כולם בצדקתו, וגם הוא עצמו מושלם מכולם. תמים היה בדורותיו, שתמימותו השלימה כל הדורות היוצאים ממנו. ונעשה תמים בזכות כל הדורות היוצאים ממנו. תמים היה, שנולד מהול. בדורותיו שממנו יצאו, ולא בדורות העולם. אלא אע"פ שתמים היה בכל דורות העולם, מ"מ כתוב, בדורותיו, כי כל דורות העולם, דורותיו הם, כי ממנו יוצאים.

11. וראוי היה נוח מיום שנברא העולם להיות בחיבור אחד עם התיבה ולהיכנס בה. וכל עוד שלא התחברו כאחד, לא היה העולם על כנו כראוי. ואח"ז כתוב, ומאלה נָפְצָה הארץ. נפצה, בדומה לתיבה עליונה, שהיא הגן, כי משם והלאה נמצא הפירוד, ונפוצו התולדות לכל הרוחות. אחר שיצאו ונתקנו בתיבה, יכולים להימצא בעולם הפירוד ולא יימחו כמו דור המבול.

12. הענפים למטה דומים לשורשיהם שמלמעלה. ומשום זה כתוב, אלה תולדות נוח, אלה הם תולדות, ולא הראשונים, שלא התקיימו בעולם, כי יסוד העולם, נוח, הוא העושה פירות להתקיים בעולם.

כל הנאמר בנוח ובתיבה למטה, רומז על שורשיהם שלמעלה באצילות. והשיעור של התיבה, רומז על שיעור בניין המוחין שבתיבה של מעלה, מלכות, הנבנית ע"י יסוד דז"א. כי שלושה שיעורים נאמרים בה: אורך, רוחב, קומה, שהם חב"ד.

האורך, חכמה. אבל היא נמשכת מבינה שנעשית לחכמה, שספירותיה מאות. וע"כ ג"ר שמקבלת התיבה, הן כמ"ש, שלוש מאות אמה אורך התיבה, כח"ב, שכל אחת מאה.

הרוחב, בינה, מבחינת החסדים שבה, המאירים בכל חמש ספירותיה כח"ב תו"מ. ומתוך שחסדים הם, נבחנת כל ספירה רק לעשרה. והן כמ"ש, חמישים אמה רוחבה.

הקומה, הדעת, התכללות חכמה וחסדים יחדיו, כדוגמת הקומה המדומה, שהיא התכללות וגידול של האורך והרוחב יחדיו. ונמשכת אל התיבה מז"א, שספירותיו עשיריות, ומאירה בג"ר שלה כח"ב, כמו האורך, וע"כ כתוב, ושלושים אמה קומתה.

הרי ששיעורי בניין התיבה ע"י נוח הם כשיעורי בניין המלכות ע"י יסוד דז"א.

13. אלה תולדות נוח, נוח איש צדיק. למה כתוב פעמיים נוח? כי לכל צדיק שבעולם יש שני רוחות: אחד בעוה"ז ואחד בעוה"ב. וכך נמצא בכל הצדיקים, שקרא להם הקב"ה, משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל, שֵם שֵם. חוץ מיצחק, שלא כתוב בו פעמיים יצחק, משום שבשעה שהוקרב יצחק על המזבח, יצאה נשמתו שהייתה בו בעוה"ז. וכיוון שנאמר לאברהם, ברוך מחייה המתים, כלומר, שנאמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, אחר שכבר שלח ידו לשחוט אותו, חזרה אליו רק נשמתו שבעוה"ב.

וע"כ לא נקרא, יצחק יצחק. ומשום זה לא ייחד הקב"ה את שמו על צדיק בחייו, אלא על יצחק, משום שנחשב כמת. כי לא היה לו נשמה מעוה"ז, אלא מעוה"ב, כמו שיש לנפטרים מעוה"ז. כמ"ש, הן בקדושיו לא יאמין ושמיים לא זכו בעיניו, כי אינו מייחד שמו על הצדיק בחייו.

14. משום שנוח היה צדיק, שיבח אותו פעמיים, כמ"ש, נוח, נוח. וכתוב, איש תמים היה בדורותיו. שאם היה בדורות אחרים, כמו דור של אברהם, ודור של משה, ודור של דוד, לא היה נחשב לכלום. אלא ראֵה מה שעשה בדור שכולם רשעים, מכ"ש אם היה בדור שכולם צדיקים, מה היה עושה.