המצווה השתים עשרה

[פקודא תריסר]

245. המצווה השתים עשרה, להביא ביכורי האילן. כמ"ש, ואת כל העץ, אשר בו פרי עץ זורע זרע. כל מה שראוי לי, אסור לכם לאכול. התיר להם, ונתן להם כל המעשר שלו וביכורי האילן. כמ"ש, נתתי לכם. לכם, ולא לדורות שאחריכם.

סובב על הפסוק, שסיים בו את המצווה האחת עשרה, שכתוב, וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ, לה' הוא. ואומר, כי כאן כתוב, ואת כל העץ, אשר בו פרי עץ זורע זרע. כמו ששם ביכורים, אף כאן ביכורים. ואומר, כל מה שראוי לי, אסור לכם לאכול. כלומר, שלאו דווקא מעשר, אלא גם לרבות ביכורים, מפסוק, מפרי העץ לה' הוא. כי לה' הוא, משמע, כל מה שראוי לי, גם ביכורי העץ.

ומכאן, שגם הכתוב, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, עוסק ג"כ בביכורים. ע"כ נאמר שהתיר להם, ונתן להם כל המעשר שלו וביכורי אילנות. כי הכתובים עוסקים רק במעשר ובביכורים.

ואל תתמה במה שהכתוב, מפרי העץ לה' הוא, נאמר במצווה האחת עשרה, ולא במצווה שכאן. כי באמת כך ערבב אותם הזוהר יחד, תכף בתחילת המצווה האחת עשרה. שאומר שם, כאן יש ב' מצוות. אלא שהמדפיס חילק אותם לשניים. ונמצא, שחתך אותם באמצע, והניח הפסוק של ביכורים במצווה האחת עשרה.

ועוד דייק, שהכתוב מדבר במעשר ובביכורים, משום שכתוב, נתתי לכם, שמשמע, ולא לדורות שאחריכם, אלא רק לכם נתתי לאכול, ולא לדורות שלאחריכם. וא"כ אי אפשר לומר, שהכתוב מדבר בתבואת הארץ סתם, המותרת גם לנו לאכול. אלא שמדבר רק במה שאסור לנו לאכול מתבואת הארץ, שהוא בהכרח המעשר והביכורים.