המצווה הרביעית

[פקודה רביעאה]

208. המצווה הרביעית, לדעת כי ה' הוא האלקים. כמ"ש, וידעת היום והשֵבותָ אל לבבך, כי הוי"ה הוא האלקים. שהשם אלקים יהיה נכלל בשם הוי"ה, לדעת שהם אחד, ואין בהם פירוד.

פירוש. הוי"ה ז"א, ואלקים נוקבא דז"א. וצריכים לייחד הז"א והנוקבא, שיהיו אחד בלי שום פירוד ביניהם. שיתכלל השם של אלקים, הנוקבא, בשם של הוי"ה, ז"א, וגם הנוקבא תהיה בחינת הוי"ה.

והייחוד הזה הוא המשכת ג"ר לזו"ן. כי הייחוד של ק"ש, המבואר במצווה השלישית, היה להמשכת ו"ק מאו"א לזו"ן. והייחוד המתבאר כאן, הוא להמשכת ג"ר מאו"א לזו"ן. וזה הכלל, שהמשכת כל מדרגה שתהיה, אי אפשר להמשיכה כולה בבת אחת, אלא תחילה צריכים להמשיך ו"ק של אותה מדרגה, ואח"כ ג"ר.

209. וכתוב, יהי מאׂרׂת ברקיע השמיים, להאיר על הארץ. שיהיו שני השמות, הוי"ה אלקים, אחד בלא פירוד כלל, שיהיה נכלל מאׂרׂת חסר ו', המלכות, אלקים, בשם השמיים, ז"א, הוי"ה, כי הם אחד ואין בהם פירוד. אור שחור, מלכות, באור לבן, ז"א, אין בהם פירוד, והכול אחד. וזהו, ענן הלבן של היום, וענן האש של הלילה. מידת יום ז"א, ומידת לילה מלכות, שייתקנו זה בזה בייחוד אחד, להאיר. כמ"ש, להאיר על הארץ.

ביאור הדברים. הנוקבא נקראת מאׂרׂת חסר ו', המורה על מיעוט הירח, כמו שלומדים, שתחילה היו ב' המאורות גדולים בקומה שווה. וקטרג הירח, אין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. ואמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך. ואז ירדו ט"ת שלה לעולם הבריאה, והיא התמעטה לנקודה תחת היסוד דז"א.

וצריכים להכליל את המלכות, אחר שהתמעטה, בשם השמיים, ז"א. כלומר, להגדילה בחזרה, שתהיה בקומה שווה עם הז"א פב"פ. צריכים להעלות בחזרה את הנוקבא מעולם הבריאה אל האצילות, ולתקן את הפירוד, שנעשה בין הז"א ובין הנוקבא, בעת מיעוט הירח.

מיעוט הירח הוא, כי שלט על הנוקבא דין הקשה שבעקבים של לאה. וע"י זה התמעטה עד נקודה, וט"ת שלה נפלו לבריאה. וע"י הייחוד של ק"ש, שבמצווה השלישית, נבנתה הנוקבא בו"ק. בייחוד התחתון של בשכמל"ו, משום שע"י כוח הדין שבה, תיקנה את הד' שבאחד, שהייתה יבשה וחורבה, לבחינת ארץ מוציאה פירות ותולדות.

והשחור שבנוקבא, כוח הדין שבה, שהפיל אותה לנקודה, התעלה לאור ממש. שבכוח הדין דווקא, נבנתה הד' שבאחד, להיות יישוב הארץ ומוציאה פירות. ולולא כוח הדין שבנוקבא, הייתה הד' שבאחד, התבונה, נשארת יבשה וחורבה. הרי שכוח הדין שבה, נעשה אור ממש. ונקרא אור שחור, משום שהשחור היה הגורם לאור הזה. והוא גם נבחן לאור ו"ק, אור דחסדים.

ולפיכך אפשר עתה להמשיך גם אור לבן לו"ק דנוקבא, שפירושו אור חכמה, ג"ר. כי לבן פירושו חכמה. והוא ע"י שמעלים את הזו"ן להיכל או"א עילאין. כי עתה יכולה גם הנוקבא דז"א להתכלל באו"א, כמו הז"א, שהרי כוח הדין שבה התהפך להיות אור ממש. ואע"פ שהיא אור שחור, אין זה חוצץ כלל, שלא תוכל להיכלל באו"א עילאין, משום שאור שחור, מלכות, באור לבן, ז"א, אין בהם פירוד, והכול אחד.

כי בהיות הנוקבא בחינת אור, יכולה להיכלל באור דאו"א. כי אור באור הוא מין במינו, ונחשבים לאחד. ועניין השחור, שהוא הגורם לאור שלה, אינו חוצץ ואינו משפיל אותה עתה כלום, שהרי הוא הגורם לכל מעלתה, שבלעדיו לא הייתה לבחינת אור.

וזהו ענן הלבן של היום, וענן האש של הלילה. מידת יום ז"א, ומידת לילה מלכות. שע"י הייחוד והתכללות זו"ן באו"א, שז"א נכלל באבא עילאה, והנוקבא באמא עילאה, נעשה ז"א לענן לבן לאור היום, והנוקבא לענן אש לאור הלילה, מידת יום ומידת לילה, המיוחדות זו בזו, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. שייתקנו זה בזה בייחוד אחד, להאיר. כמ"ש, להאיר על הארץ, שמידת יום נכללת במידת הלילה, הנוקבא, ביום אחד. ומיתקנים זה בזה, להאיר על הארץ, אל ההמונים של הנוקבא, שבשלושה עולמות בי"ע.

210. וזהו חטא הנחש הקדמוני, שמחבר למטה ומפריד למעלה. ומשום זה גרם מה שגרם אל העולם. כי צריכים להפריד למטה ולחבר למעלה. ואור השחור, המלכות, צריך לייחדו למעלה, בז"א, בחיבור אחד, שתתאחד אח"כ המלכות בצבאותיה בייחוד שלה, ולהפרידה מצד הרע.

כי הייחוד של המשכת ג"ר לזו"ן, הוא רק ע"י שמעלים אותם למקום או"א, שלמעלה מחזה דא"א. שהז"א נכלל באבא והנוקבא באמא. ואז מתייחדים שניהם, והז"א משפיע ג"ר מאבא אל הנוקבא, המלבישה לאמא.

אבל למטה מחזה דא"א, ששם עמידתם של הזו"ן בקביעות, אסור לעשות הייחוד של המשכת ג"ר לנוקבא. שזה החטא של עצה"ד, אשר הנחש הקדמוני הביא על ידו מיתה לעולם. כי הסית את אדם וחוה לעשות ייחוד זה למטה במקום זו"ן, שלמטה מחזה דא"א, שע"י זה פגם גם למעלה. שמחמת זה נפסק הזיווג גם באו"א עילאין.

וזהו חטא הנחש הקדמוני, שמחבר למטה ומפריד למעלה. ומשום זה גרם מה שגרם אל העולם. כי חיבר את הזו"ן להשפעת ג"ר בנוקבא למטה במקומם. שעם זה גרם לבני העולם, שהביא עליהם מיתה, משום שמפריד למעלה, שזה גרם להפסק הזיווג באו"א, שמשם נמשכים החיים לבני העולם.

כי בעת שהס"א מתקרב לינוק מהזיווג שלמטה מחזה דזו"ן, ששם מקום אחיזתם, נפסק תכף הזיווג העליון דאו"א, כי הם נפרדים תכף מלהשפיע זה בזה, כדי שלא יירד השפע לס"א. וכל זה היה, כי צריכים להפריד למטה ולחבר למעלה, כי צריכים להישמר להפריד זו"ן למטה במקומם, שלא יזדווגו שם למטה בהמשכת ג"ר, ולחבר אותם, רק למעלה, במקום או"א עצמם.

והאור השחור, צריך לייחדו למעלה, בחיבור אחד. כי האור השחור, הנוקבא דז"א, צריכים להעלותה עם הז"א למעלה לאור הלבן, לאו"א, ולחבר הזו"ן שם בחיבור אחד. וז"א משפיע שפע ג"ר מאבא אל הנוקבא. ואח"ז חוזרת הנוקבא עם השפע שקיבלה אל מקומה למטה, ששם נמצאות נר"ן של נשמות ישראל בבחינת מ"ן, ולכן נאמר, שתתאחד אח"כ בהמונים שלה בייחוד שלה.

היא מתייחדת עם נשמות בני ישראל, הנקראות ההמונים של הנוקבא, בייחוד אחד, ומשפיעה להם, משפע שקיבלה למעלה באו"א. וצריך להפרידה מצד הרע, כי ע"י זה שנמנעים לחבר את הזו"ן במקומם למטה, מפרידים הנוקבא מצד הרע, שאין הס"א יכול ליהנות מהשפע. אמנם אם מחברים זו"ן למטה, אז יכול הס"א לקבל את השפע. וע"כ נפרדים או"א למעלה, ומפסיקים את הזיווג שלהם.

211. ועכ"ז, צריך לדעת, אשר אלקים הוי"ה, הכול אחד בלא פירוד. הוי"ה הוא האלקים. וכשהאדם יידע שהכול אחד, ולא ישים פירוד, אז אפילו הצד האחר יסתלק מהעולם, ולא יהיה נמשך למטה.

עכ"ז, שיש פחד, שלא יעורר הזיווג דזו"ן במקומם, אין להימנע מחמת זה מלעשות הייחוד כהלכתו, במקום או"א. אלא לדעת, שאלקים הוי"ה הכול אחד בלא פירוד. אלא שצריכים להמשיך ייחוד הזו"ן במקום או"א, כדי לייחד הז"א עם הנוקבא כאחד בלי פירוד.

וכשהאדם יידע שהכול אחד, ולא ישים פירוד, אז אפילו הצד האחר יסתלק מהעולם, ולא יהיה נמשך למטה. כי אם יתעצם האדם להעלות מ"ן, ולהעלות הזו"ן לייחדם במקום או"א כהלכתו, הנה לא לבד שלא ייאחז הס"א בשפע, אלא עוד גורם זה להעביר את הס"א, שלא תוכל לשלוט בעולם.

212. כתוב, והיו למאורות, אותיות אור מָוֶת, כי הקליפה הולכת אחר המוח. המוח, אור. הצד האחר, מות. אור הוא בחיבור האותיות במילה מאורות, מות הוא באותיות נפרדות במילה מאורות, וכשאור זה מסתלק משם, מתחברות אותיות הפירוד מות. כלומר, כשתיקח אותיות אור, מתוך המילה מאורות, מצטרפות האותיות מות. זה עניין, והיו למאורות. אשר הקליפה עולה ובאה אחרי המוח. מוח אור. ס"א מות. אור בחיבור האותיות. מות בפירוד האותיות.

פירוש. כוח הדין שבמלכות הוא שורש למציאות הס"א והקליפות, כמ"ש, ומלכותו בכל משָלה. והנה ע"י הייחוד של הזו"ן באו"א להמשכת ו"ק וג"ר, נמצא כוח הדין שבמלכות, מתהפך להיות האור השחור, ע"י המשכת ו"ק בייחוד תחתון של ק"ש. ואח"כ מעלים המלכות שנית אל או"א. והאור השחור שלה מתייחד באור הלבן של או"א עילאין.

ולפיכך נרמז הייחוד הזה בכתוב, והיו למאורות, אותיות אור מות. אור בחיבור האותיות, שע"י המשכת ו"ק וג"ר לנוקבא בחיבור אחד עם הז"א במקום או"א, כמו שהתהפך כוח הדין שבנוקבא להיות אור ממש, כך התבטלו כל הכוחות של הס"א והקליפות, הנמשכות מכוח הדין הזה. והקליפה עולה אחרי המוח, שהקליפה מתבטלת מכוח המוחין דנוקבא, כיוון ששורשו של ס"א, כוח הדין שבנוקבא, התבטל במוח הנוקבא ונעשה לאור, הנה בהכרח שגם כוח הקליפה התבטל.

ונמצא אור בחיבור האותיות, מות באותיות נפרדות. שע"י החיבור דזו"ן, שכוח הדין נעשה לאור, נפרדו אותיות מות, שהן הס"א, שהתבטלו בתוך האור, ונעשה הצירוף מאורו"ת. אור, באמצע בחיבור. ומות בפירוד. אות מ' בתחילת המילה, ואותיות ו"ת בסוף המילה.

וכשאור זה מסתלק משם, מתחברות אותיות הפירוד מות. בעת שאינו עושה את הייחוד במקום או"א, אלא במקום זו"ן למטה, האור מסתלק משם. כי תכף נפרדים או"א למעלה מזיווגם, ונפסק האור. ויוצאת המילה אור מהמילה מאורות, ונמצאות מתחברות אותיות מות. כי אחר יציאת אור מהמילה מאורות, נשאר שם המילה מות. כי האותיות אור כבר יצאו מהמילה, ואינן מפרידות עוד את האותיות מות. וזהו רומז על חטא של אותו הנחש הקדמוני, שחיבר למטה במקום זו"ן, וע"כ הפריד למעלה או"א, כי נפסק זיווגם מחמת זה והביא המוות לעולם.

213. מאלו האותיות התחילה חוה, וגרמה רעה לעולם. כמ"ש, ותרא האישה כי טוב. החזירה האותיות של מאורות לאחור, שלקחה משם אותיות ותרא, ונשאר במילה מאורות מ"ו. והן הלכו ולקחו האות ת' עימהן, ונעשה הצירוף מו"ת. וגרמה מוות לעולם.

הייחוד מתבאר באותיות, יהי מאורות, שהן המשכת ג"ר לזו"ן. כשמייחד אותם למעלה במקום או"א, ממשיך אור בחיבור, שמפריד אותיות מות בהתפשטותו לתוכן. ונעשה הצירוף מאורו"ת. ואם מייחדים את זו"ן למטה במקומם, חוזר ומסתלק אור מהצירוף מאורו"ת, ונשאר שם מות בחיבור האותיות.

ומאלו האותיות התחילה חוה. כי תחילת חטאה של חוה בעצה"ד, מתחיל מאותיות, ותרא האישה כי טוב. שחוה משכה לה אותיות, ותרא, מהמילה מאורות. ששמעה בעצת הנחש, לחבר זו"ן למטה במקומם. ופגמה בזה את הצירוף של מאורו"ת. ואז החזירה האותיות של מאורות לאחור.

כי מתוך שחיברה למטה, גרמה לפירוד או"א למעלה. ונפרדו אותיות של הצירוף או"ר, המפרידות ומבטלות צירוף מו"ת, שבמילה מאורו"ת. ועשתה הצירוף ותר"א, שאותיות אור מפוזרות בה לאחור, מתוך הת' שהתמצעה ביניהן. אשר ת' נוקבא דס"א, הנקראת מו"ת, שהתקרבה אל האור, לקבל ולינוק ממנו.

כי בס"א, הנקראת מו"ת, יש זכר ונוקבא, ס"מ ולילית. שהאות מ' היא הזכר של מו"ת, הנקרא ס"מ, והאות ת' היא הנוקבא שלו, הנקראת לילית. וע"י ששמעה בעצת הנחש לחבר מלמטה, תכף התקרבה הנוקבא דמו"ת לינוק מהשפע, והתפזרו אותיות אור לאחור, כצירוף של ותר"א, כי הת' התמצעה בתוך האור ופיזרה אותן.

ואחר שחוה משכה לה אותיות ותר"א, ממאורו"ת, נשארו מ"ו מהצירוף מאורו"ת, שהן הזכר, הנקרא מ' של מו"ת, ויסוד, ו' של מו"ת. והן הלכו ולקחו האות ת' עימהן, שהזכר של מו"ת, מ"ו, שנשאר ממאורות, הלכו אל הנוקבא, ת' של מו"ת, והזדווגו שניהם, והביאו מו"ת על העולם, כמ"ש, ותרא.

כי הזכר של ס"א, מ"ו, הזדווג בת' של ותר"א, שכבר הייתה בחוה. וזהו עניין, שבא הנחש על חוה והטיל בה זוהמה. שע"י שמיעתה לעצת הנחש, נכנסה בה הת', שהפרידה ופיזרה לאותיות או"ר, ועשתה בראייה שלה את הצירוף של אותיות ותר"א, ואח"כ בא הזכר של ס"א, מ"ו, והזדווג עם ת', שכבר הייתה בה בחוה. והתגלה המו"ת בעולם.

214. אמר רבי אלעזר, אבי, למדתי, אחר שחוה לקחה אותיות ותר"א, ממאורות, לא נשאר מ"ו, אלא שנשארה מ' יחידה, משום שו', שהיא תמיד אות של חיים, התהפכה למו"ת, שהלכה ולקחה עימה ת', כמ"ש, ו'תיקח ו'תיתן. ונשלמה מילה זו, והתחברו האותיות מו"ת. אמר לו, ברוך אתה בני.

פירוש. מ' נשארה יחידה, בלי ו', יסוד. כי לס"מ, זכר של מו"ת, לא היה יסוד, כי אל אחר הסתרס. אלא ו', חיים, יסוד של הקדושה, התהפך מהקדושה לקליפה, ונעשה יסוד לזכר של מו"ת. ואחרי שהרוויח יסוד מהקדושה, הלכה ו' והזדווגה עם ת'. והתחברו האותיות, מ' עם ת', ע"י ו' שעשק מהקדושה.

וראָיה מהחטא דעצה"ד, שמתחילים בחיבור ו' ת', שכתוב, ו'תיקח ו'תיתן, כי יציאת הו' לס"א נולדה ע"י החטא דעצה"ד עצמו, מה שלא היה לה מקודם לכן. והסכים רבי שמעון לדבריו.