המצווה השנייה

[פקודא תניינא]

198. המצווה השנייה זו מצווה, שמצוות היראה נאחזת בה ואינה יוצאת ממנה לעולם. והיא אהבה, שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה. ומהי אהבה שלמה? זוהי אהבה רבה, שכתוב, התהלך לפניי והיֵה תמים. תמים, פירושו, שלם באהבה. ושכתוב, ויאמר אלקים יהי אור, זוהי אהבה שלמה, הנקראת אהבה רבה. וכאן היא מצווה, שיאהב אדם את אדונו כראוי.

כי יש אהבה התלויה בדבר, שבאה מרוב טובה, שהשפיע לו ה', שע"י זה מתדבק בו בלב ונפש. והנה אע"פ שדבוק בה' בתכלית השלמות, מ"מ נחשבת לאהבה בלתי שלמה.

כמ"ש, את האלקים התהלך נוח. אשר נוח היה צריך סעד לתמוך בו, כי היה נסעד ברוב טובה שהשפיע לו ה'. אמנם אברהם לא היה צריך סעד לתמוך בו, כמ"ש, התהלך לפניי והיה תמים. כי התהלך לפניי, פירושו, בלי סעד, אלא לפניי. ואע"פ שלא תדע, אם אבוא אחריך לתמוך בך. זוהי אהבה שלמה, אהבה רבה. שאע"פ שאיני נותן לך כלום, מ"מ תהיה אהבתך שלמה. להידבק בי בכל לב ונפש.

199. אמר רבי אלעזר: אבי, אהבה בשלמות, אני שמעתי פירושה. אמר לו: אמור בני לפני רבי פינחס, כי הוא נמצא באותה המדרגה. אמר רבי אלעזר, אהבה רבה, היא אהבה שלמה, שהיא בשלמות משני הצדדים, ואם לא התכללה בשני הצדדים, אין היא אהבה בשלמות כראוי.

פירוש. שאמר לו לפרש בחינת אהבה רבה לפני רבי פינחס, משום שהוא כבר השיג מידת אהבה רבה כהלכתה, ויבין היטב מה שיאמר. שאהבה שלמה היא בשלמות משני הצדדים, בין בדין ובין בחסד. ואפילו הוא נוטל את נשמתך, תהיה אהבתך בה' בשלמות הגמורה, כמו בעת שנותן לך כל טוב שבעולם.

200. בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו משום שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו יִכּוֹנו לו, ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההיפך, והקב"ה יהפוך עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו, ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד.

שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר משהו, נמצא, אם בטל הדבר, בטלה האהבה.

201. אהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות. זוהי אהבה כראוי.

כי האור שנברא בששת ימי בראשית, במאמר יהי אור, חזר ונגנז, שנאמר בזוהר, יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעוה"ב. כי נגנז האור מעוה"ז, והוא מתגלה רק לצדיקים לעוה"ב. ולמה נגנז? כי עם גניזת האור, יצא דין קשה בעוה"ז, שע"י זה נכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת.

כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי.

202. לקח אותו רבי שמעון ונישק אותו. בא רבי פינחס ונישק ובירך אותו. ואמר, ודאי הקב"ה שְׁלָחַני כאן. זהו אור הדק, שאמרו לי שנכלל בביתי, ואח"כ יאיר כל העולם.

אמר רבי אלעזר, ודאי, היראה אינה צריכה להישכח בכל המצוות. כש"כ במצוות האהבה, צריכה היראה להתדבק בה. ואיך היא מתדבקת? כי האהבה היא טוב מצד אחד, בשעה שנותן לו עושר וטוב, אריכות ימים בנים ומזון. ואז צריכים לעורר היראה, ולירוא שלא יגרום החטא, ויתהפך עליו הגלגל. ועל זה כתוב, אשרי אדם מפחד תמיד, כי היראה כלולה באהבה.

203. וכך צריך לעורר היראה בצד האחר של דין קשה. כי כשרואה, שדין קשה שורה עליו, יעורר אז היראה, ויירא מפני אדונו כראוי ולא יקשה ליבו. ועל זה כתוב, ומקשה ליבו ייפול ברעה. שייפול בצד האחר, שנקרא רעה. נמצאת היראה שנאחזת בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה, ובצד דין הקשה, ונכללת מהם. ואם היראה נכללת בצד הטוב והאהבה, היא האהבה השלמה כראוי.

כי היראה היא מצווה, הכוללת כל המצוות שבתורה, להיותה השער לאמונת ה'. שלפי התעוררות יראתו, כן שורה בו האמונה בהשגחת ה'. וע"כ אין לשכוח היראה בכל מצווה ומצווה. וכש"כ במצוות האהבה, שצריכים לעורר עימה היראה. כי במצוות האהבה, היראה מתייחדת בה ממש. וע"כ צריכים לעורר היראה בב' הצדדים של האהבה, הן באהבה בעת חסד והצלחת דרכיו, והן באהבה בעת דין הקשה.

וע"כ אומר, צריכה היראה להתדבק באהבה. ואיך היא מתדבקת בה? מורה שלא נטעה בדבריו, במה שאמר, שאהבה שלמה, היא בעת שנוטל נפשו, בעת דין הקשה. ונחשוב, שהכוונה היא, שלא לפחד כלום מפני הדין הקשה, אלא רק להתדבק באהבתו במסירות נפש בלי שום יראה. ולכן מבאר, שצריכה היראה להתדבק באהבה. ואיך היא מתדבקת בה? האם גם את היראה צריך לעורר, בעת ההיא, כמו שמעורר את האהבה השלמה?

והנה חוזר על ב' הצדדים של האהבה, בין בדין ובין בחסד ובהצלחת דרכיו. ואומר, שצריכים לעורר היראה בב' הצדדים של האהבה, שבעת החסד והצלחת דרכיו, צריך לעורר יראה מפני ה', שמא יגרום החטא ויתקרר מאהבת ה'. ונמצא בזה, שכולל היראה באהבה.

וכן בצד הב' של האהבה, בעת דין הקשה, יעורר יראה מה', ולא יקשה ליבו, ויסיח דעתו מהדין. ונמצא בזה, שגם כאן כולל היראה באהבה. ואם נוהג כן, נמצא תמיד באהבה שלמה, כראוי להיות.

ועל התכללות היראה באהבה בצד החסד, מביא הפסוק, אשרי אדם מפחד תמיד. ומבאר את המילה תמיד, שמשמע, אפילו בעת שה' עושה טובות עימו, צריך ג"כ לפחד ממנו, שמא יגרום החטא.

ועל התכללות היראה באהבה בצד הדין, מביא הכתוב, מקשה ליבו ייפול ברעה. שהמשמעות היא, שאין להקשות ליבו בעת הדין, משום סיבה שבעולם, כי אז ייפול לס"א, שנקראת רעה. אלא שצריכים אז לעורר ביותר את היראה, לירוא מפניו, ולכלול היראה באהבה שלמה שלו שבעת ההיא. אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השנייה, אינן לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו.

והנה התבארו ב' המצוות הראשונות. שמצווה ראשונה, היראה, כללות כל התורה והמצוות, והיא בראשית, ומתבארת בפסוק הראשון, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. כלומר, שהיראה, ראשית, ממנה יצאו השמיים והארץ, זו"ן, וענפיהם, בי"ע. והפסוק השני פירוש עונשה, ארבע מיתות: תוהו חנק, בוהו סקילה, חושך שריפה, ורוח הרג.

ומצווה שנייה היא אהבה. מתבארת בכתוב, ויאמר אלקים יהי אור. ובה ב' צדדים:

צד א', בעושר וטוב, ובאריכות ימים, בנים ומזון.

צד ב', בכל נפשך ובכל מאודך, בעת שנוטל הנפש והרכוש שלך, תהיה האהבה שלמה, כמו בעת שנותן לך עושר ואריכות ימים.

אשר כדי לגלות אהבה זו, נגנז האור של מעשה בראשית. וכשנגנז, יצא דין הקשה. גם צריכים להכליל היראה באהבה בב' הצדדים שלה:

בצד א' צריכים לירוא, שלא יגרום החטא ותתמעט אהבתו.

ובצד ב' צריכים לירוא מפני הגניזה, שזה הדין שה' דן אותו.

וזהו לפי פשוטם של דברי הזוהר. אמנם כדי להמשיך הביאור בשאר המצוות, צריכים לבאר הדברים בעמקות יתרה, במדרגות עליונות דאצילות.

ארבע האותיות הוי"ה, חו"ב תו"מ, נקראות בזוהר יראה, אהבה, תורה, מצווה. י', חכמה, יראה. ה"ר, בינה, אהבה. ו', תורה. ה"ת, מצווה.

וכתוב, בראשית ברא אלקים. זוהי המצווה הראשונה לכולן, ומצווה זו נקראת יראת ה', ראשית. כי פרצוף א"א, הוא הכלל של כל עולם האצילות, המאיר לכל העולמות דרך הלבושים שלו, הנקראים או"א וישסו"ת וזו"ן. והוא נקרא ג"כ חו"ס, משום שהחכמה שלו נסתמה בראשו, ואינו משפיע ממנה כלום לעולמות. ורק הבינה דא"א מאירה לעולמות.

ולפיכך בינה זו נקראת ראשית, להיותה הראשית והשורש לכל העולמות. ונקראת יראת ה', יראת הרוממות, משום שהוא גדול ומושל בכל, העיקר והשורש של כל העולמות, והכול נחשב כאַין לפניו. וממנה יצאו הזו"ן, הנקראים שמיים וארץ. וזה ביאור הכתוב, בראשית, עם יראה, ברא אלקים שמיים וארץ, שהם זו"ן.

וכמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'. וכתוב, יראת ה' ראשית דעת. משום שיראה נקרא ראשית. כי המוחין הם חב"ד, אמנם החכמה של המוחין, אינה חכמה ממש דא"א, אלא רק בינה דא"א. כי הבינה דא"א, כשעולה לראש דא"א, חוזרת שם להיות חכמה, ומשפיעה חכמה לפרצופים. ונמצא שהבינה, שהיא יראה, היא ראשית אל החכמה. כמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'.

וכן היא ראשית אל הדעת. כי הדעת הוא שורש הזו"ן, שהם מעלים אותה לראש דא"א, לקבל חכמה. וע"כ גם הזו"ן מקבלים חכמה ממנה. כמ"ש, יראת ה' ראשית דעת.

והמצווה השנייה זו מצווה, שמצוות היראה נאחזת בה, ואינה יוצאת ממנה לעולם. והיא אהבה, שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה. כי החכמה נקראת אהבה, כי י' דהוי"ה עצם הבינה, ג"ר שבה, או"א עילאין, אוירא דכיא, ואור החכמה סתום בהן. וגילוי אור החכמה מז"ת דבינה, הנקראות ישסו"ת, ה"ר דהוי"ה. וע"כ הם נקראים אהבה.

והיא מצווה שנייה, שאחר היראה, משום שחכמה זו אינה מתקבלת מחכמה דא"א עצמה, אלא מהבינה, שהיא יראה. ומצוות היראה נאחזת בה, ואינה יוצאת ממנה לעולם. שהבינה מיוחדת תמיד בחכמה, ואינה נפרדת ממנה לעולם. ובכל מקום שיש בינה, נמצאת עימה בהכרח גם חכמה. כי חו"ב דבוקות תמיד זו בזו, ולא תמצא לעולם חכמה בלי בינה, או בינה בלי חכמה.

ומשמיענו בזה, שאע"פ שנאמר, כי מצווה ראשונה היא יראה, בינה, אל תטעה, שהיא בינה בלי חכמה. וכן במצווה שנייה, שהיא אהבה, חכמה, אל תטעה, שהיא חכמה בלי בינה. אלא שיש חכמה גם במצווה ראשונה, ויש בינה גם במצווה שנייה. כי חו"ב כלולות ובאות יחד, ואינן נפרדות לעולם. אלא אנו מכנים אותן לפי השליטה, כי במצווה הראשונה, או"א עילאין, ג"ר דבינה, עצם הבינה, עיקר השליטה היא בינה, וע"כ קוראים לה יראה. ובמצווה השנייה עיקר השליטה היא חכמה, ע"כ אנו קוראים לה אהבה.

ומהי אהבה שלמה? זוהי אהבה רבה. כמ"ש, ויאמר אלקים, יהי אור. פירוש, כי בראשית, הוא מאמר סתום. ועיקר גילוי של בראשית, מתחיל במאמר, יהי אור, שהוא עליית הבינה, ראשית, אל הראש דא"א, שחוזרת שם לחכמה. ואז נקראת חו"ב יחד בשם אהבה רבה. וזהו, יהי אור. כי בינה עלתה לא"א, ומשפיעה אור אל כל העולמות, באהבה רבה, שהיא חו"ב.

ובשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו ייכונו לו. ומתוך כך אוהב אותו. ואהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, ובין בחסד והצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שבשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה.

לכן אמר, יהי אור לעוה"ז, ויהי אור לעוה"ב. כי ראה, שאין העוה"ז ראוי להשתמש בו, עמד וגנז אותו בעוה"ב, שלמעלה מפרסא בתוך מעֵי א"א, ששם בחינת עוה"ב, במקום עמידת או"א עילאין, ג"ר דבינה, המסתיימות בחזה דא"א, ששם הפרסא, המבדילה בין מים עליונים, או"א עילאין, ובין מים תחתונים, ישסו"ת וזו"ן. כי מהחזה ולמטה דא"א, חשך האור ואינו מאיר עוד. וישסו"ת, העומדים מחזה עד הטבור דא"א, ז"ת דבינה, האור גנוז שם ואינו מאיר בהם.

ונמצא, שהבינה נחלקה לב' צדדים. כי ג"ר שבה, או"א עילאין, העומדים למעלה מחזה דא"א, מים עליונים, האור מגולה בהם. והזוכה למדרגת או"א עילאין, יש לו עושר ואריכות ימים, ובנים כשתילי זיתים סובבים שולחנו, ושולט על שונאיו, דרכיו ייכונו לו, וכל אשר יעשה יצליח.

אמנם ז"ת דבינה, העומדות למטה מחזה דא"א, מים תחתונים, כבר האור נגנז מהם. והמקבלים מהן, צריכים לאהוב את ה', אפילו נוטל את נפשם.

וזה עניין ב' צדדים של אהבה, שהן ג"ר וז"ת דבינה, מבחינת הימין שבה, אהבה. וזה נעשה ע"י גניזת האור של מעשה בראשית. והזוכה להיות שלם באהבת ה', באהבה דאו"א עילאין ובאהבה דישסו"ת, זו אהבה כראוי.

וצריך להכליל את היראה בב' צדדים הללו של אהבה. כי בצד החסד, או"א עילאין, צריכים לעורר היראה, שלא יגרום החטא. וכך בצד האהבה דישסו"ת, צריך לעורר היראה בצד דין קשה, ישסו"ת. כי כשרואה, שדין קשה שורה עליו, יעורר אז היראה, ויירא מפני אדונו כראוי. ולא יקשה ליבו, כי חו"ב, שהן אהבה ויראה, דבוקות תמיד זו בזו. ולפיכך יש להכליל בינה, יראה, הן בג"ר דבינה, או"א, והן בז"ת דבינה, ישסו"ת.

ואז נמצאת היראה שנאחזת בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה, ובצד דין הקשה, ונכללת מהם. ואם היראה נכללת בצד הטוב והאהבה, היא אהבה שלמה כראוי. ויש כאן שניים שהם ארבעה, כי אין אהבה אלא בב' צדדים, שהם ג"ר וז"ת דבינה. ואין אהבה שלמה בכל אחד מב' הצדדים, אלא אם יש בכל אחד מהם יראה. כי לא תצויר כלל חכמה בלי בינה, שהיא אהבה בלי יראה.