מצוות התורה, המצווה הראשונה

[פקודי אורייתא פקודא קדמאה]

189. בראשית ברא אלקים. זו המצווה הראשונה לכולן, ומצווה זו נקראת יראת ה', הנקראת ראשית. כמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'. וכתוב, יראת ה' ראשית דעת. משום שיראה נקרא ראשית. וזהו שער להיכנס אל האמונה. ועל מצווה זו מתקיים כל העולם.

למה כתוב שיראה היא ראשית אל החכמה, ושהיא ראשית אל הדעת? מפני שהיראה, היא ראשית לכל ספירה, שאי אפשר להשיג שום ספירה, זולת ע"י השגת היראה תחילה.

וע"כ אומר, שזהו שער להיכנס אל האמונה. כי אי אפשר להשיג אמונה שלמה, זולת מתוך יראת ה'. וכפי שיעור היראה, כן שיעור השראת האמונה. וע"כ, על מצווה זו מתקיים כל העולם. כי אין העולם מתקיים, אלא על תורה ומצוות, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי.

וכיוון שהיראה היא ראשית, ושער לכל מצווה, להיותה השער לאמונה, נמצא שעל היראה מתקיים כל העולם. כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. שעם היראה, הנקראת ראשית, שכל המצוות כלולות בה, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. ולולא היראה, לא היה בורא אלקים כלום.

190. היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתיים מהן, אין בהן שורש כראוי, ואחת היא שורש היראה.

יש אדם שירא מהקב"ה, בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו, וע"כ הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שׂם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה.

ויש אדם הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהינום.

שתי מיני יראות האלו, היראה מעונש עוה"ז והיראה מעונש עוה"ב, אינן עיקר היראה ושורשה.

191. היראה, שהיא עיקר, שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא גדול ומושל בכל, העיקר והשורש של כל העולמות, והכול נחשב כאַין לפניו. כמ"ש, וכל דיירי הארץ כלא חשובים. וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה.

יש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית:

א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצוותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו. יראה מעונשים שבעוה"ז.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהינום.

ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצוות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו.

ג. יראה, שהיא עיקר, שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא גדול ומושל בכל, העיקר והשורש של כל העולמות, והכול נחשב כאין לפניו. הוא גדול, משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו, והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו.

ונאמר, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה. שישים ליבו ותאוותיו באותו מקום, הנקרא יראה, שיהיה דבוק ביראת ה' ברצון ובחשק, המותאם והראוי למצוות המלך.

192. בכה רבי שמעון ואמר, אוי אם אומר, אוי אם לא אומר. אם אומר, יידעו הרשעים, איך לעבוד לאדונם. ואם לא אומר, יאבדו החברים את הדבר הזה. כי במקום שהיראה הקדושה שורה, יש כנגדה למטה יראה רעה, שמכה והולמת ומשׂטינה. והיא רצועה, להכות את הרשעים, להענישם על עוונותיהם. וע"כ ירא מלגלות, כדי שלא יידעו הרשעים, איך להיפטר מהעונש. כי עונשם הוא טהרתם.

רומז בזה, שאינו יכול לגלות במקום הזה את דבריו במלואם, מפני שמתיירא, שלא להזיק את הרשעים. כי בא לגלות כאן, איך להתדבק בעה"ח, ולא לגעת לעולם בעץ המוות, שזה ראוי רק לאותם, שכבר תיקנו בחינת עצה"ד טו"ר. אבל הרשעים, שעוד לא תיקנו את החטא של עצה"ד טו"ר, אסור להם לדעת זה, כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות, עד שיתקנו את החטא דעצה"ד.

וכמ"ש, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעולם. שאחר שחטא אדם בעצה"ד, גורש מגן עדן, מחשש שמא יתדבק בעה"ח ויחיה לעולם, והפגם שעשה בעצה"ד יישאר לעולם בלי תיקון. ולפיכך, כדי שלא יאבד מהצדיקים, הזכאים לדעת דבר זה, גילה הדבר בדרך רמז.

193. ומי שירא מפני עונש הכאה ושׂיטנה, אינה שורה עליו אותה יראת ה', הנקראת יראת ה' לחיים. אלא שורה עליו אותה היראה הרעה, אותה הרצועה, ולא יראת ה'.

194. ומשום זה, המקום שנקרא יראת ה', נקרא ראשית דעת. וע"כ נכללה כאן מצווה זו. וזוהי השורש והיסוד לכל שאר מצוות התורה. מי ששומר את היראה, הוא שומר הכול. ומי שאינו שומר את היראה, אינו שומר מצוות התורה, כי היראה השער לכל.

הזוהר סובב על מה שפעם כתוב, ראשית חכמה יראת ה', ופעם כתוב, יראת ה' ראשית דעת. וביאר, שבסיום היראה הקדושה, הנקראת יראת ה' לחיים, יש שם למטה יראה רעה, שמכה והולמת ומשׂטינה, והיא רצועה להכות את הרשעים, ורגליה יורדות מוות. אשר המקיים מצוות היראה, מטעם שהוא גדול ומושל בכל, נמצא מתדבק ביראת ה' לחיים.

ואותם המתייראים מטעם עונש המכות ולא מטעם מצווה, עליהם כתוב, מְגוֹרַת רָשע היא תְבוֹאֶנוּ. כי היראה של הסיום שולטת עליו ומכה אותו. ומבחינה זו, שהסיום של היראה שוכנת ברצועה רעה להכות הרשעים, נקראת גם היראה העליונה הקדושה, בשם, ראשית דעת יראת ה'. להורות, שיש להידבק רק בבחינת הראשית שלה, שהיא יראת ה' לחיים. ולהישמר מהיראה הראשונה, שהיא הרצועה הרעה. וע"י זה מיתקן החטא דעצה"ד.

195. ומשום זה כתוב, בראשית, ביראה, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. כי מי שעובר על זו, עובר על כל מצוות התורה. ועונשו של מי שעובר על זו, הוא, שהרצועה הרעה הזו, היראה הרעה, מכה אותו. וזהו כמ"ש, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלקים. הרי אלו ארבעה עונשים, להעניש בהם את הרשעים.

196. תוהו זה חנק, כמ"ש, קו תוהו. וכתוב, חבל מידה.

בוהו זו סקילה, אבנים המשוקעות בתוך תהום הגדול, בשביל עונש הרשעים.

וחושך זו שריפה, כמ"ש, ויהי כשומעכם את הקול מתוך החושך, וההר בוער באש, עד לב השמיים חושך ענן וערפל. וזוהי אש חזקה, שעל ראש רשעים יחול לשרוף אותם.

אותם, שאינם מקיימים יראת ה' מטעם מצוות המלך, אלא מטעם יראת עונש, נלכדים בקליפות תוהו, שתמהים למה אינם מבינים מחשבותיו ודברי ה'. וקליפה זו נבחנת לחבל מחנק על צווארו של האדם, המפסיק לו אוויר דקדושה לנשימת חייו.

וכתוב בפסוק ראשון, קו תוהו. ובפסוק שני כתוב, חבל מידה. ובא זה ולימד על זה. אשר פירושו של קו תוהו הוא חבל מידה. כי כמו שהקו והשיעור של תמיהתו, כך מידת החבל, שהס"א משליך על צווארו וחונק אותו. כמ"ש, מושכי העוון בחבלי השווא.

ולכן, בוהו זו סקילה. אחרי שכבר ניצוד ע"י הס"א בחבל על צווארו, כבר יש להן כוח לעשות בו כחפצן: או לסקלו, או לשורפו, או להורגו בסיף. סקילה פירושו, שמרוצצים את גולגולתו ע"י תאוות רעות ומחשבות רעות, ומושכים אותו לתהום הגדול להענישו.

חושך זו שריפה, שעל ראש רשעים יחול לשרוף אותם, שס"א מסובב אותו באש חזק, ההולך ושורף החיוּת דקדושה מהם.

197. ורוח, זהו הרג בחרב. כי רוח סערה היא חרב שנונה, הלוהטת בו. כמ"ש, ואת להט החרב המתהפכת. ונקראת רוח. זהו עונש למי שעובר על מצוות התורה, שכתובות אחר יראה, ראשית, שהיא כלל הכול. כי אחר בראשית, יראה, נאמר תוהו ובוהו וחושך ורוח, שהם עונש של ארבע מיתות. מכאן והלאה שאר מצוות התורה.

כי הס"א שולח בו רוח סערה, שהוא כמו חרב שנונה, המפרידה ראשו מגופו ומסיימת את חייו. וזה עונש למי שעובר על מצוות התורה, שכתובות אחר יראה, ראשית, שהיא כלל הכול. שכל המצוות שבתורה כלולות בב' הפסוקים הראשונים, מבראשית, עד, ויאמר אלקים יהי אור.

והעונש הנזכר, למי שעובר על מצוות התורה, שהוא ארבע מיתות המרומזות בתוהו, בבוהו, בחושך, וברוח, הן כתובות אחר יראה, הנקראת ראשית, המרומז בכתוב, בראשית ברא אלקים.

ונמצא, שהפסוק הראשון הוא יראה, ראשית, עיקר היראה לחיים. והפסוק השני הוא העונש, למי שאינו דבוק ביראה, ראשית. והם כלל הכול, להיותם השער לאמונת ה'. ונמצא, שכל המצוות שבתורה כלולות בה. מכאן והלאה שאר מצוות התורה, מהפסוק, ויאמר אלקים יהי אור, ואילך. כלומר, כל המצוות שבתורה, הן פרטים כולן של מצוות היראה.