דור האחרון

(מאמר מעובד ע"י ד"ר מיכאל לייטמן)

הפתרון

נדרשתי לתת פתרון לפי השקפתי לבעיה הכאובה, בדבר אחוד כל המפלגות והזרמים על רקע אחד. והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון. גם לא יהיה לה פתרון לעולם. כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם שבכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי, שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם. והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול, מטרם שימצאו את שביל הזהב, שלא יהיה בסתירה להזרמים שבתוכם.

ולפי חומר השעה, יש עמי להציע פתרון אמיתי, הראוי לדעתי להתקבל ולאחד כל הזרמים שבתוכו לחטיבה אחת.

קומונה פראגמעטית

קבלת הדת של ואהבת לרעך פשוטו כמשמעו.

חלוקה צודקת של הרוחים, שכל אחד יעבוד כפי כשרונותיו ויקבל כפי צרכו.

הרכוש, מקוים, רק הבעלים אסור לו לקבל מרווחים יותר מכפי צרכו. סוג א' של הרכושנים יהיה עם פקוח צבור. סוג ב' בנאמנות עצמו או ע"י פנקסים.

המובטלים יקבלו צרכיהם בשווה עם העסוקים.

החיים בדרך קומונה יקבלו אותם הסכומים כהעובדים הבעלי בתים, ואת הריוח שירויחו ע"י חיי השותפות יעשו מהם רכוש צבורי בשייכות פרטי לאותו הקיבוץ.

השתדלות לבנות חיי קומונה גם לפועלים בעיירות.

המעלות: העובדים ומכ"ש המפחדים מפני ביטול עבודה וודאי יקבלו עליהם הדת - שישיגו בטחון בחייהם סוג רכושנים אידיאליים יקבלו ג"כ הדת ע"י הטפה על בסיס דתי. יש לבסס דעת הצבור אשר המקבל יתר מצרכיו הוא דומה להורגי נפשות, באשר בשבילו יוכרח העולם להמשך ברציחות ובנימוסי היטלר ובמלחמות נוראות, ועי"ז יעשו נפשות רבות לקומניזם.

ע"י דוחק של חוזים ושביתות אפשר למרר חייהם של הרכושנים, שיקבלו עליהם את הדת מתוך שאינו נוגעים ברכושם רק ברוחים מתוך שהדת יהיה בין לאומי אפשר לקנות ע"י כסף וע"י השפעה דתית את לב השכנים הערבים, שיקבלו הדת בשותפות עמנו לאגודה אחת, ויעשו נפשות בין העובדים והרכושנים הערבים.

מזה יצמח טובה לציונות, כי מאחר שיקבלו הדת שמחייב אהבה והשפעה לכל האנושיות יחד במידה אחת. א"כ לא ייצרו עינם על גזל הארץ, כי יבינו שהארץ לה' הוא. רמת החיים של הערבים ייהיה שווה עם רמת החיים של היהודים. וזה יהיה בקשיש גדול לעשיית נפשות ביניהם.

שינוי הצורה

הרצון לקבל, המוטבע בכל נברא, הוא בשינוי צורה מהבורא. וע"כ נפרדה ממנו הנשמה, כאבר הנפרד מגוף, כי שינוי צורה ברוחניות הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות. ומכאן ברור מה ה' רוצה מאתנו, הוא השואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו כמטרם שנבראנו.

וזה שאמרו חז"ל: "הדבק במדותיו. מה הוא רחום אף אתה רחום". דהיינו, שנשנה המדות שלנו, שהוא הרצון לקבל, ולקחת המדות של הבורא, שהוא רק להשפיע. באופן שכל מעשינו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו. ובזה אנחנו באים למטרה: להדבק בו, שהוא השואת הצורה.

ומה שאדם עושה לצרכי עצמו בהכרח, דהיינו בשיעור מינימום המוכרח לקיומו ולקיום משפחתו, זה אינו נחשב לשינוי צורה, כי "ההכרח לא יגונה ולא שובח". וזהו הגילוי הגדול שלא יתגלה בכל שלמותו אלא בימות המשיח. וכאשר יקבלו הלמוד הזה, אז נזכה לגאולה השלמה.

וכבר דברתי מזה, שיש שני דרכים לגילוי השלמות:

או דרך תורה,

או דרך יסורים.

ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטכניקה לבני אדם, עד שמצאו את פצצת האטם והמיימן. שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי, שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית. ואז יעשו הפצצות את שלהם. והשארית, שישארו אחר החורבן, לא תהיה להם עצה אחרת, אלא לקחת על עצמם עבודה הזו, שהן יחיד והן אומה לא יעבדו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי, ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם, אלא לטובת זולתם. ואין מקום לזולתם.

ותורה זו של השוואת הצורה היא תורתו של משיח. ועל זה נאמר (מיכה ד'): "והיה באחרית הימים, והלכו גוים רבים ואמרו, לכו ונעלה, כי מציון תצא תורה, ושפט בין עמים רבים". דהיינו, שהמשיח ילמד אותם עבודת ה' בהשואת הצורה, שהוא תורה ומשפט של המשיח "והוכחה לגוים עצומים". דהיינו, שיוכיח להם, שאם לא יקבלו עליהם עבודת ה', יישמדו כל הגוים ע"י המלחמות. ואם יקבלו תורתו, נאמר אז "וכתתו חרבותיהם לאתים".

ואם תלכו בדרך תורה ותקבלו תורתו - מוטב, ואם לאו - תלכו בדרך יסורים. דהיינו, שיתגלו המלחמות של פצצות אטום ומימן בעולם, ואז יחפשו כל אומות העולם עצה, איך להמלט ממלחמות, ויבואו אל המשיח לירושלים, והוא ילמד אותם את התורה הזאת.

הצורה הדתית

הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה, שחיי חברו קודמים לחייו, של "ואהבת לרעך כמוך", שלא יהנה מהחברה יותר מחבר נחשל. וזהו דת כולל לכל האומות, שיבואו במסגרת הקומוניזם. אבל חוץ מזה יכולה כל אומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה.

חוקי הדת השווה לכל העולם הם:

א) שיעבוד בשביל טובת בני האדם כפי יכלתו ויותר מיכלתו אם יהיה צורך, עד שלא יהיה רעב וצמא בכל העולם.

ב) אף על פי שהוא עובד חרוץ, לא יהנה מהחברה יותר ממי שהוא נחשל, באפן שתהיה רמת חיים שווה לכל נפש.

ג) עם כל זה, אף על פי שיש דת, יש להוסיף אותות כבוד על-פי דת, שכל המהנה לחברה יותר, יקבל אות כבוד חשוב יותר.

ד) כל המעכב מלגלות מדת חריצותו לטובת החברה, יענש לפי חוקי החברה.

ה) כל אחד ואחד מחויב להתאמץ על פי הדת להרים רמת החיים של העולם יותר ויותר, באפן שכל באי העולם יהנו מחייהם ויהיה להם חדות חיים יותר ויותר.

ו) וכמו כן ברוחניות, אלא שברוחניות לא כל אחד מחויב לעסוק, אלא אנשים מיוחדים לפי הצורך.

ז) יהיה כמו בית דין עליון, וכל מי שירצה לתת את חלק כושר עבודתו לחיים רוחניים, מחויב לקבל רשות מהבית דין הזה.

וכן לפרט יתר החוקים הנחוצים:

כל הנכנס, יחיד או צבור, למסגרת הקומוניזם האלטרויסטי מחויב להישבע שבועת אמונים, שיקיים כל זה מטעם שה' צווה כן.

או על כל פנים יתחייב למסור לבניו, שה' צווה כן. ומי שאומר שמספיק לו האידיאה, יש לקבלו ולנסותו, אם אמת הוא. ואם הוא אמת, אפשר לקבלו. ועל כל פנים יבטיח שלא ימסור לבניו מדרך הכפירה שלו, אלא ימסור אותם לחנוך המדינה. ואם אינו רוצה לא זה ולא זה, אין לקבלו כלל. כי יקלקל את חביריו ויצא שכרו בהפסדו.

תחילה יש לעשות מוסד קטן, שרוב הצבור שבו יהיו מוכנים לעבוד כפי יכלתם ולקבל כפי צרכם מטעם דת. ויעבדו בחריצות כמו עובד בקבלנות. וכן יותר ממדת העבודה של 8 שעות. וכן יהיה בו כל הצורות של הנהגת מדינה שלמה. במלה אחת, שכל הסדר של החברה הקטנה ההיא יהיה מספיק למסגרת בשביל כל אומות העולם כולם, בלי לגרוע ובלי להוסיף.

והמוסד הזה יהיה כעין נקודה מרכזית ההולכת ומתרחבת על עמים ומדינות עד סוף העולם.

וכל הנכנס למסגרת ההיא יקבל עליו אותה הנהגה ואותה התכנית של המוסד. באופן, שכל העולם יהיה עם אחד לריוח והפסד ולתוצאות.

המשפט הנסמך על הכח יבטל לגמרי מהמוסד הזה, אלא שכל הסתירות שתהיינה בין בני החברה תהיינה נפתרות בין הנוגעים בדבר בעצמו. וכל מי שינצל צדקת חבירו או חולשתו לטובת עצמו, יגונה מדעת הצבור הכללי.

עם כל זה, יהיה בית דין קבוע, וישמש רק לברר את הספיקות שיבואו בין אדם לחבירו. אבל לא יהיה נסמך על שום כח. והמסרב לדעת בית-דין יגונה מדעת הצבור, ותו לא. ואין לפקפק אם זה מספיק, כי כן לא האמינו שאפשר חנך ילדים בהסברה גרידא, אלא רק במקל חובלים. עד שהיום רוב הציביליזציה קבלו על עצמם שלא להכות ילדים, והחינוך הזה מצליח יותר מבשיטה הקודמת.

כן אם ימצא איזה יוצא דופן בחברה, אין להביאו לפני משפט הנסמך על כח, אלא ע"י הסברים וויכוחים ודעת הצבור, עד שיחזירו אותו למוטב.

ואם כל התחבולות לא יועילו לו, אז יפרשו ממנו בני החברה כמו ממנודה, ואז לא יוכל לקלקל אחרים מהחברה.

טוב לתקן, ששום אדם לא יתבע צרכיו מהחברה, אלא שיהיו ממונים שיחזרו על הפתחים לחקור צרכי כל אחד והם ימציאו לו מעצמם. באפן, שיהיה מחשבות כל אחד רק להשפיע לזולתו ולא יהיה נזקק לעולם לחשוב לצרכו עצמו. הבסיס על זה, כיון שאנו רואים שבמדת הצריכה אנו שוים לכל החי, וכן כל המעשים הבזויים שבעולם באים מן הצריכה. ולהיפך אנו רואים, שכל המעשים המאושרים שבעולם באים ממדת ההשפעה לזולתו. לפיכך יש לנו לקמץ ולדחות המחשבות של צריכה לעצמו ולמלאות מחשבתינו רק במחשבות של השפעה לזולתו. שזה יתכן באפן הנ"ל.

החופש של הפרט צריך להיות נשמר כל זמן שאינו מזיק לחברה. חוץ ממי שרוצה לעזוב את החברה וללכת לאחרת, אין לעכבו בשום פנים שבעולם, אפילו שזה מזיק לחברה. וגם זה באפן שלא תהרס כל החברה.

תעמולה

שלשה יסודות הן להתפשטות הדת:

א) סיפוק תשוקות - כי בכל אדם, אפילו בחפשי, יש ניצוץ בלתי נודע, התובע התייחדות עם אלקים. וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר בו תשוקה לדעת את האלקים או לכפור באלקים והיינו הך. ואם ימצא מי שיעורר בו סיפוק תשוקה זו, יסכים לכל. יש להוסיף על זה ענין השארת הנפש ושכר לעולם הבא. וכן כבוד הפרט וכבוד האומה.

ב) הוכחות - שאין קיום לעולם זולתו, ומכל שכן בימי האטום ופצצת המיימן.

ג) תעמולה - לשכור אנשים להפיץ הדברים הנ"ל בין הצבור.

הקומוניזם האגויסטי הוא מוקדם לקומוניזם האלטרואיסטי, כי מאחר שיש לו שליטה בחיים לבטול הרכוש, אפשר לחנך שביטול הרכוש יהיה מחמת אהבת זולתו.

יש למהר לשלב השני של הקומוניזם, שהוא קומוניזם אלטרואיסטי, מטעם כי החסרונות והשמוש בכח של הקומוניזם האגויסטי מרחיקים את העולם מכל השיטה. ולפיכך הגיע הזמן להראות השלב הסופי של הקומוניזם האלטרואיסטי, שיש בו מכל הנועם ואין בו שום דופי. גם יש לחשוש מאד, שלא תתעורר מקודם המלחמה השלישית, כי פן יבולע כל הקומוניזם מן העולם. במלה אחת, אין מהלומה יותר קשה למשטר הרכושני, כמו צורת קומוניזם מושלמת על דרך הנ"ל.

כבר אנו עדי ראיה, שהמשטר הרכושני חזק הוא, וגם הפרולטריון של המדינות הרכושניות ממאסים במשטר הקומוניזם. וכל זה מפני הכפיה והכח המחויבת בו מטעם שליטת קבוץ קטן של קומוניזם על חברה אנטי-קומוניסטית.

לפיכך אין לצפות כלל, שהמשטר יתבטל מאליו. ואדרבה, להיפך, הזמן פועל לטובתם, כי כל עוד משטר הקומוניסטי יקיף העולם, יחבלו הכפיה והשעבוד שבו, שכל אדם ממאס בהם בתכלית, כי כל אשר לאדם יתן בעד חרותו.

ועוד דבר: כיון שהקומוניזם אינו מתפשט בארצות הציביליזציה אלא בארצות הפרימיטיביות, יהיה נמצא בסופו של דבר חברת מדינות עשירות עם רמת חיים גבוהה במשטר הרכושני וחברות מדינות עניות עם רמת חיים נמוכה במשטר הקומוניסטי. ואז יחתך הדין על הקומוניזם, ששום אדם בן חורין לא ירצה לשמוע ממנו, וימאס אותו כמו שממאסים היום במושג של עבדים מכורים לכל חייהם.

להתפשטות ותעמולה: יש לזכור שכל היסורים וחבלי עוני והשחיטות וכו' אין להם תקון אלא בקומוניזם אלטרואיסטי, ואז לא יקשה לאדם לתת ולמסור נפשו עליו.

היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים. ולזה המה מחכים משיבת ישראל לארץ! ואין זה בחכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם, ובהן אנו תמיד תלמידיהם. אלא המדובר הוא בחכמת הדת ובצדק ובשלום. שבזה רוב הגויים תלמידנו הם. וחכמה זו מיוחסת רק לנו.

כל הציונות סופה להתבטל, אם חלילה תתבטל שיבה זו. ומדינה זו עניה מאד, ותושביה עתידים לסבול הרבה, שבלי ספק לאט לאט המה או בניהם עתידים לעקור מן הארץ ולא ישאר רק מספר מבוטל, שסופו להיטמע בין הערבים. והעצה לזה רק הקומוניזם האלטרויסטי, שמלבד מה שמאחד כל האומות להיות אחד שיסייעו זה לזה, הנה גם נותן כח סבלנות לכל אחד ואחד.

והעיקר שהקומוניזם נותן כח מרובה לעבודה, באפן שפריון העבודה ישלים חסרון העניות.

אם יקבלו הדת, אז יתכן לבנות בית המקדש ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה ודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגוים על חזרתם לאדמתם. ואפילו על הערבים. מה שאין כן שיבה חילונית כיום, אינה עושה שום רושם על הגוים, ויש לחוש אם לא ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם. ואין צריך לומר על החזרת ירושלים. ואפילו על הקטוליקים היה מטיל פחד.

ועד כאן בארתי שקומוניזם ואלטרויזם היינו הך. וכן אגויזם ואנטי-קומוניזם היינו הך. אמנם כל זה הוא שיטתי עצמי. אבל אם תשאל לראשי הקומוניזם עצמם, יכחישו זאת בפה מלא. ולהיפך, כי יאמרו, שהם רחוקים מכל סנטימנטליות ומהמוסר הבורגני, אלא המה מבקשי הצדק בלבד, על דרך "שלי שלי ושלך שלך". וכל זה עלה להם מפני החיבור שנתחברו עם הפרולטריון.

ולפיכך נסתכל על פני הדברים לפי תפישתם הם. ונבקר את הצדק הזה שהם מבקשים.

לפי התפתחות המשטרים של היום, אותם הגדרים בורגני ופרוליטריון כבר אינם מספיקים לבאר ההיסטוריה. כי צריכים לגדרים יותר כוללים. וראוי לגדור אותם תחת השמות חרוצים ונחשלים. שבמשטר הם הקפ', ובמשטר הק' וכו'. כי כל חברה נחלקת לחרוצים ונחשלים, דהיינו כ-20 אחוזים יהיו חרוצים ו-80 אחוזים נחשלים. וחוק טבעי הוא שמעמד החרוצים ינצלו את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים שהחזק בולע את החלש. ואין הפרש בזה אם החרוצים הם בורגנים קפיטליסטים או שהם מנהלים ומפקחים ואינטליגנציה, סוף סוף אותם העשרים אחוזים החרוצים ישאבו תמיד השמנת, וישאירו לעמלים את מי החלב הכחושים. אלא השאלה היא, כמה הם מנצלים את הנחשלים. ואיזה מן חרוצים מנצלים יותר את הנחשלים, אם מין הבורגנים, או מין המנהלים והמפקחים.

הבסיס של כל הביאור הוא גילוי חומר הבריאה הרוחנית והגשמית, שאינה אלא רצון לקבל, שהוא יש מאין. אבל מה שהחומר זה מקבל נמשך יש מיש.

ומכאן ידוע בבירור מה טוב ומה ה' דורש מאתנו: אינו אלא השואת הצורה. כי הגוף שלנו מטבע בריאתו אין לו אלא רצון לקבל ולא להשפיע כלל, שהוא ההיפך מהבורא ית', שכולו להשפיע ולא לקבל כלל, כי ממי יקבל? ובשינוי צורה זו נפרדה הבריאה מן הבורא ית'. ועל כן נצטווינו לעשות מעשים, לעשות נחת רוח ליוצרו בתורה ומצוות, וכן להשפיע לחברו, כדי לקבל צורת ההשפעה, ונחזור ונתדבק בבורא ית', כמוקדם הבריאה.

מנהיגם של הדור

ההמונים מטבעם להאמין למנהיג, שאין לו שום מחויבות ואינטרסים של עצמו, אלא שהקדיש והפקיר כל פרטיותו בשביל תועלת הצבור, כי באמת כן צריך להיות. ואם המנהיג עושה רעה לאחד מהצבור מתוך אנטרס פרטי, הרי זה בוגד ושקרן. וברגע שידעו זאת, הצבור ירמסנו עד עפר.

אנטרסים פרטים של האדם

אמנם יש לאדם ב' מיני אנטרסים פרטים:

א) הוא אנטרסים חומריים.

ב) אנטרסים נפשיים.

ואילו אנטרסים הנפשיים, אין לך מנהיג בעולם שלא יכשיל בשבילם את הצבור. למשל, שהוא רחמן, ובשביל זה לא יבער את עושי הרע ולא יתריע עליהם. הרי שבשביל אנטרס פרטי מחריב הצבור. או שמפחד מפני נקמות ואפילו נקמות הבורא. ובשביל זה יסתייג עצמו ולא יעשה תיקונים הנצרכים.

באופן, אם יבטל אנטרסים חומרים, עוד לא ירצה לבטל האנטרסים האידאלים או הדתיים לתועלת הצבור, אף על פי שהם רק הרגשים שלו הפרטיים, והצבור כולו אין להם עסק עמהם, כי המה אינם מבחינים רק במלה ה"תועלת" לבד, כי אין להם דבר לו אידיאלי ביותר שיעמוד בפני התועלת.

מעשים טובים ומצות

לוק אמר, שאין דבר בהשכל שלא יהיה מקודם בהחושים. וכן שפינוזה אמר, שאינו רוצה הדבר בשביל שהוא טוב, אלא שהוא טוב בשביל שאני רוצה הדבר.

ויש להוסיף על זה, שאין דבר בהחושים, שלא יהיה קודם בהמעשים, באופן שהמעשים מולידים חושים, וחושים מולידים ההבנה. למשל, שאי אפשר לחושים שיתענגו על ריבוי ההשפעה, מטרם שישפיעו בפועל. וכן אי אפשר להבין ולהשכיל חשיבותו הגדולה של ההשפעה, מטרם שטועמים אותה בהחושים. ועל דרך זה אי אפשר לטעום תענוג מדבקות, מטרם שירבה מעשים טובים, המסוגלים לזה, דהיינו בשמירה גמורה של התנאי לעשות נחת רוח לו, דהיינו להתענג על הנחת, שגרם לבורא בעשית המצוה. ואחר הרגש התענוג הטוב במעשים, אפשר להבין אותו בשיעור התענוג הזה.

ועיין לעיל שיש ב' מגמות לדת: א' - שלא לשמה, שהוא תועלתיות לבד, דהיינו בכדי לבסס היטב המוסר לתועלת עצמו. ונמצא בהשיגו מגמה זו, כבר יש לו הסיפוק. ויש מגמה ב' בהדת, שהוא צורך נפשי להדבק בו. וזהו נקרא לשמה.

והוא יכול על ידי מעשים לזכות לזה. ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

מגמת החיים

והתכלית מהחיים מכל האמור לעיל תמצא, שמגמת החיים הוא לזכות לדבקותו, מטעם תועלת השי"ת לבדו בקפדנות. או לזכות את הרבים, שיגיעו לדביקותו ית'.

ב' שעבודים בעולם

א) שעבוד הבורא

ב) שעבוד לבריותיו.

ואחת מהם מוכרח, כי אפילו מלך ונשיא עובד הבריות בהכרח. אין אמנם טעם בן חורין גמור, אלא להמשועבד להבורא לבדו ולא לשום בריה בעולם.

השעבוד מוכרח, כי המקבל מגונה ובהמיות היא. ולהשפיע - יש שאלה למי?

קונטקט (מגע) עמו ית'

ההמונים מדמים לעצמם, שמי שיש לו קונטקט עמו ית', הוא אדם מעל הטבע, ושיש לפחד לדבר עמו, ומכל שכן להמצא בד' אמות שלו, כי כן טבע האדם, שמפחד מכל דבר שמחוץ לטבע הבריאה, והוא מפחד גם מדבר בלתי שכיח, כמו רעם וחזיז קולות.

אמנם למעשה אינו כן, כי הוא בעל הטבע. ואדרבה, כי אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע. ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמו שכתוב "מלא כל הארץ כבודו", אלא שאינו יודע ומרגיש זאת.

והעובדו, הזוכה לקונטקט עמו, אינו ניתוסף לו רק הידיעה לבד. כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו, ואינו יודע. ובא אחד והודיע לו, מה שיש לו בכיסו. אשר באמת עתה נתעשר. ועם כל זה אין כאן שום חדש לו, ואין ממה להתרגש, כי במציאות הממשי לא נתחדש דבר. כן הזוכה לחביבות יתירה, לדעת שהוא בן למקום, אין לו שום שינוי משהו בהמציאות הממשי, אלא ידיעה, מה שלא ידע מקודם לכן.

ולפיכך אדרבה, גם האדם הזוכה, נעשה מתוך כך טבעי ביותר, ופשטן ביותר, ועני ביותר. עד שאפשר לומר, שמטרם הזכיה היה אותו האדם וכן כל ההמון מחוץ להטבע הפשוטה. כי עתה הוא שווה ופשטן ומבין את כל האנשים, ומעורב עמהם מאד, ואין קרוב וטבעי לההמון ממנו, ויש רק לאהוב אותו לבד, כי אין להם אח קרוב כמוהו.