שיעור מס' 16: הניגוד והסתירה בדבר ההשגחה על פי מאמר "השלום" של הרב יהודה אשלג (בעל הסולם)

קטעים נבחרים ממאמר "השלום" של בעל הסולם

שקף 1

"בני ברוך" האקדמיה ללימוד חכמת הקבלה - קמפוס גלובלי 2025/26

מאמר ״השלום״

רב יהודה אשלג (בעל הסולם)

שקף 2

הוצאה לאור מקורית של "השלום" – חוברת (קונטרס) מס' 3 מאת בעל הסולם

שקף 3

"מחקר מדעי, על בסיס ניסיוני, בדבר החיוב של עבודת הבורא.
"וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטן נהג בם".

"והיה ביום ההוא, יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו, אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש, ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים" (ישעיה י"א).

שקף 4

אמר רבי שמעון בן חלפתא: "לא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". (סוף מסכת עוקצין).

שקף 5

אחר שבארתי במאמרים הקודמים, את צורתה הכללית של עבודתו ית' וית', שכל מהותה איננה, לא פחות ולא יותר, מדבר אהבת זולתו. אשר, מבחינה המעשית, ראוי להגדירה בשם "השפעה לזולתו".
כלומר, בהתחשבות עם חלק המעשה, של אהבת זולתו, נמצאת, מצויירת לנו, רק בענין השפעות טובות לזולתו. לפיכך ראוי להגדיר "אהבת זולתו" בהשם של "השפעה לזולתו", המוכשר ביותר לתוכנה המכוון, להבטיח לנו, שלא לשכוח את הכוונה.

שקף 6

ואחרי שידענו, את צורת עבדותו ית' לנכון, יש לנו לחקור: אם העבודה הזאת, היא מקובלת עלינו רק באמונה, בלי שום בסיס מדעי נסיוני, או שיש לנו גם בסיס נסיוני לדבר זה? וזהו שאני רוצה להוכיח, בהמאמר שלפנינו.

שקף 7

והנה מתחילה, כמובן, צריך אני להוכיח היטב, את הנושא עצמו. כלומר, מי הוא המקבל את עבדותינו? אולם, מתוך שאינני מן אוהבי הפלוסופיה הצורתית, כי אני שונא לכל מיני מחקרים, הנבנים על בסיס עיוני. וכידוע, גם רוב בני דורי, מסכימים עמי בדבר זה. כי מנוסים אנו יותר מדאי, בבסיסים ממין הזה, שהמה יסודות רעועים, ונע היסוד ממקומו, נופל כל הבנין.

שקף 8

לפיכך, לא באתי כאן לדבר, אף מלה אחת, אלא רק מתוך בקורת התבונה הנסיונית: החל מן ההכרה הפשוטה, שאין עליה חולק הלך והוכח בדרך אנאליטי [אנאליטי: הפרדת הדבר לכל הבחינות שבו], עד שנבא אל קביעת הנושא העליון.

שקף 9

ומבחינת המבחן הזה, נחזור ונבא בדרך סינתטי [סינתטי: האיחוד והקשר בין הדברים כמו ההקש והקל וחומר], איך עבדותו ית', מתאשרת ומתאמתת, מתוך ההכרה הפשוטה, מהבחינה המעשית.

שקף 10

הניגוד והסתירה בדבר ההשגחה

הנה, כל בר דעת, המסתכל בהמציאות הערוכה לעינינו, הוא מוצא בה ב' הפכים, מקצה אל הקצה: כי כשמסתכלים בסדרי הבריאה, מבחינת מציאותה ועמידתה, הרי בולט לעינינו הנהגה מאושרה עד להפליא, בחכמה עמוקה וכשרון רב:
א. הן להתהוות חלקי המציאות,
ב. והן בהבטחת קיומו בדרך כללי.

שקף 11

וניקח לדוגמא, סדרי הויה למציאת מין האדם. והנה, האהבה והעונג של המולידים, מוכנה לו לסבה ראשונה, אשר היא בטוחה ונאמנה מאד לתפקידה.
וכשהטפה היסודית, נעקרת ממוח האב, ההשגחה הזמינה בעדה מקום בטוח, מסודר בחכמה רבה, המכשרה לקבלת רוח חיים.

שקף 12

ושמה ההשגחה מחלקת לו לחם חוקו, דבר יום ביומו, במדה מדויקת. גם מצעות נפלאות הכינה לו ההשגחה בבטן אמו, באופן שכל זר לא יזיק לו.
וכן מטפלת עמו בכל צרכיו, כמו אומנת מנוסית, לא תשכחהו רגע עד שירכוש לו חיל וכח, לצאת לאויר עולמינו. אשר אז, ההשגחה משאלת לו כח וגבורה על זמן קצר, באופן שיספיק לו, לשבור החומות המקיפות אותו. וכמו גבור מזוין, מנוסה ורגיל, הולך ופורץ לו פתח יציאה, ויוצא לאויר העולם.

שקף 13

וגם אז, ההשגחה לא סרה מעליו, וכמו אם רחמניה, דואגת לו להביאהו לאוהבים נאמנים כאלו, שאפשר לבטוח עליהם, שנקראים "אבא", "אמא", שיעזרוהו כל ימי חולשתו, עד שיגדל ויוכל לשמור על קיומו, בכחו עצמו. וכמו האדם, כן כל בעל חי, וכן הצומח והדומם, כולם מושגחים בתבונה וברחמים רבים, עד להבטיח את מציאותו עצמו, ולהשתלשלות מינו אחריו.

שקף 14

והמסתכלים אמנם, מבחינת הכלכלה והכשרת הקיום, של אותה המציאות, הרי בולטים לעיניהם, אי סדרים ובלבולים גדולים, כמו שלא היה כאן שום מנהיג ושום השגחה, ואיש הישר בעיניו יעשה, וכל אחד בונה על חורבנו של חברו, ורשעים השיגו חיל, וצדיקים נרמסים באין חמלה וכולי.

שקף 15

ותדע, אשר הפכיות הזה, הנמצא ערוך לעיני כל מרגיש ומשכיל, העסיקה את האנושיות עוד מימים קדמונים. ושיטות רבות היו להם, כדי לתרץ את ב' ההפכים האלו המתראה בהשגחה, אשר משמשים בעולם אחד.

שקף 16

שיטה א' הוא - הטבע

שיטה זו היא, שיטה קדמונית מאד.
מתוך ב' הפכים אלו, שמצאו בולט לעיניהם, לבלי שום דרך ומבוא איך לקרבם זה אל זה, באו לכלל הנחה, אשר הבורא והממציא את כל אלה, המשגיח בכוח חזק על קיום מציאותו, שלא יתבטל אף משהו הימנו, אינו כלל בעל שכל ומרגיש.
ולפיכך, אף שממציא ומשגיח על קיום המציאות, בחכמה נפלאה הפלא ופלא, עם כל זה, הוא עצמו חסר דעה, כי אם היה בו דעת והרגשה, ודאי שלא היה מניח קלקולים כאלה, בדרכי כלכלת המציאות, בלי שום חמלה ורחמים על המעונים. ולפיכך, כנוהו בשם "טבע". כלומר, משגיח החסר דעה והרגש. ולפיכך, אין כלל לדעתם, על מי להתרעם, או להתפלל, או להצטדק לפניו...

שקף 17

שיטה ב' – ב' רשויות

יש שהחכימו יותר, כי היה קשה להם, לקבל את הנחה זאת, של השגחת הטבע. משום, שמתוך שראו, השגחת המציאות המובטחת לקיומה, בחכמה עמוקה למעלה מכל פסגה האנושית, לא יכלו להסכים, שהמשגיח על כל אלה, יהיה בעצמו חסר דעה. "כי כלום יש לך נותן, מה שאין בו", ו"כלום יש לך מלמד ומחכים לחברו, בעוד שהוא עצמו טיפש"?

שקף 18

ואיך אפשר לומר, על מי שמסדר לפנינו מעשים, בחכמה נפלאה הפלא ופלא, שאינו יודע, מה הוא עושה? אלא במקרה הוא עושה כך, בעת שגלוי לכל, שאין המקרה יכול לסדר שום מעשה מסודרת בסדרי החכמה. ולא עוד, אלא גם להבטיח לו סדר קיומי נצחי. ומשום זה, באו להנחה שניה, אשר יש כאן שני משגיחים וממציאים: אחד בורא ומקיים את הטוב, ואחד בורא ומקיים את הרע. והרחיבו מאד שיטה זו, בראיות ומופתים על דרכם.

שקף 19

שיטה ג' – ריבוי אלוהויות

שיטה זו נולדה מתוך חיקה של שיטת ב' רשויות.
כי חלקו והפרידו את כל פעולה ופעולה, מפעולות הכלליות, לפי עצמה.
דהיינו, הכוח, העושר, השליטה והנוי, הרעב, המוות, והמהומות, וכדומה.
ומינו על כל אחד מהם, ממציא ומשגיח מיוחד.
והרחיבו הדבר לפי חפצם.

שקף 20

שיטה ד' – עזב פעולתו

לאחרונה, כאשר נתרבה החכמה, וראו את הקשר החזק, בין כל חלקי הוויות הבריאה, הכירו את ענין ריבוי אלוהויות, לדבר נמנע לגמרי, ולפיכך שוב נתעוררה שאלת ההפכיות, המורגשת בהשגחה.
ומתוך זה עשו הנחה חדשה:
אשר באמת הממציא והמשגיח על קיום המציאות, הוא חכם ומרגיש.
אולם, מתוך רוממותו, שהוא למעלה מכל ערך, נמצא העולם שלנו, כגרגיר חרדל וכאפס בעיניו, ואינו כדאי לו לטפל עמנו בעניינינו הקטנטנים.
ולפיכך, נמצא כלכלתנו כל כך מקולקלת, וכל הישר בעיניו יעשה.

שקף 21

והנה, יחד עם השיטות הנ"ל, בזמן אחד, שלטו גם כן שיטות דתיות מבחינת אחדות האלקיית, שאין כאן המקום לעסוק בהם. כי רק רציתי לבאר, המקוריות שממנו התלקחו, כל מיני שיטות המקולקלות והנחות המתמיהות, שהיה להם שליטה והתפשטות גדול, בזמנים ומקומות שונים, כידוע.

שקף 22

ונמצינו למדים, הבסיס, שעליו נבנו כל השיטות האמורים, נולד ויצא מתוך הניגוד וסתירה, מבין ב' מיני השגחות, המורגשות בעולמינו, אשר כל השיטות הללו לא באו, אלא לאחה את הקרע הגדול הזה.

שקף 23

אולם, עדיין "עולם כמנהגו נוהג", והקרע הגדול והנורא הזה, לא לבד שלא נתאחה, אלא להיפך, שהולך ומתרחב לעינינו, לתהום נורא מאד, מבלי לראות ולקוות עוד, על איזה מוצא ומפלט ממנו.

שקף 24

ובהביטי על כל אלו הניסיונות האמורים לעיל, שהשתמשו בהם האנושות, כמה אלפי שנה עד הנה, ולא הועילו,
הריני שואל:

אולי אין לבקש כל עיקר, את תיקון הקרע הזה, מצד המשגיח, אלא כל התיקון הגדול הזה, מצוי בידינו עצמנו?

שקף 25

חיוב הזהירות בחוקי הטבע

כולנו רואים, מתוך הכרה פשוטה, אשר מין האדם מוכרח לחיי החברה. כלומר, שלא יוכל להתקיים ולהתכלכל, זולת ע"י עזרת החברה.

שקף 26

ולפי זה, צא ודמה לך את מאורע הזה. למשל, אם יארע לפנינו איזה יחיד, הולך ופורש את עצמו מהחברה, למקום שאין שם איש, והוא חי שם חיי צער ויסורין גדולים, משום חולשתו להספיק לעצמו את צרכיו. הרי, שאין לו שום רשות להתרעם, על ההשגחה או על גורלו. ואם הוא עושה זאת, דהיינו שמתרעם ומקלל את גורלו המר, אינו יותר, רק מכריז ומפרסם על טפשותו. כי בעת, שההשגחה הכינה לו מקום נוח ורצוי, בין החברה, אין לו הצדק, להפרש ממנה למקום שמם. ולאדם כזה, אסור לרחם עליו, להיותו הולך נגד טבע הבריאה, ולהיות שיש לו עצה, לחיות, כפי אשר גזרה עליו ההשגחה. על כן, הוא נטול הרחמים.

שקף 27

ומשפט הזה, מוסכם מכל חברי האנושיות, לבלי חולק. ואני יכול להוסיף, ולהטעים את הדבר, על בסיס דתי, וליתן לו צורת משפט כזה: כיון שהשגחת הבריאה, נמשכת מבורא ית', שבלי ספק, יש לו איזה מטרה בפעולתו, כי אין לך פועל בלי תכלית, נמצא, שכל העובר על איזה חוק, מחוקי הטבע, אשר הטביע לנו, הריהו מקלקל את המטרה התכליתית.

שקף 28

כי המטרה נבנית, בלי ספק, על כל חוקי הטבע ביחד, אחד לא נעדר. כמו שנאות לפועל חכם, שלא יחסיר ולא יעדיף, כחוט השערה, על פעולותיו, המוכרחות אל המטרה.

ונמצא, אשר המקלקל חוק אחד, הרי קלקולו פוגע ומזיק במטרת התכלית, אשר הציב השי"ת. ולכן יענישהו הטבע. ולפיכך, גם אנו, ברואי השי"ת, אסור לנו לרחם עליו. כי חוקי הטבע הוא מחלל, ומטרת השי"ת הוא בוזה. וזהו צורת המשפט, לדעתי.

שקף 29

ואני חושב, שאינו כדאי למי שהוא, לחלוק עלי. על הצורה הזו, שנתתי להמשפט, מתוך שדברי המשפט אחד הם. כי מהו החילוק:
אם אומרים, אשר המשגיח נקרא "טבע", דהיינו חסר דעה וחסר תכלית,
או לאומרים, אשר המשגיח הוא חכם נפלא, יודע ומרגיש, ויש לו תכלית במעשיו?

שקף 30

כי סוף סוף, כולנו מודים ומסכימים, שמוטל עלינו החוב הזה, לקיים את מצות ההשגחה, כלומר, חוקי הטבע. כולנו מודים, שהעובר על מצות ההשגחה, כלומר, על חוקי הטבע, ראוי וכדאי לקבל את העונש, אשר יענישהו הטבע. ואסור למי שהוא, לרחם עליו. הרי, שאופי המשפט אחד הוא, ואין חילוק בינינו, רק בהמוטיב:
א. שלדעתם המוטיב הוא הכרחי,
ב. ולדעתי הוא מטרתי.

שקף 31

וכדי שלא אצטרך, מכאן ואילך, להביא את ב' הלשונות הללו, דהיינו:
א. טבע,
ב. ומשגיח.
אשר אין שום חילוק, בקיום החוקים, כמו שהוכחתי, על כן מוטב לנו, לבוא לעמק השווה, ולקבל את דברי המקובלים, אשר "הטבע" עולה בחשבון "אלהים", דהיינו, במספר פ"ו. ואז, אוכל לקרות את "חוקי אלקים" בשם "מצות הטבע", או להיפך ("מצות אלקים" בשם "חוקי הטבע"). כי היינו הך, ולא נאריך במלות על לא דבר.

שקף 32

ומעתה, חשוב לנו מאד, להסתכל במצות הטבע, לידע מה הוא דורשת מאתנו, פן תענישנו בלי חמלה, כנודע. והנה אמרנו, אשר הטבע מחייב למין האדם, לחיות חיי חברה. וזהו פשוט. אולם, יש לנו להסתכל בהמצות, אשר הטבע מחייב אותנו, לעשות מתוך הבחינה ההוא, דהיינו, מבחינת חיי החברה.

שקף 33

וכשנסתכל בדרך כללית, יש לנו לעסוק, בתוך החברה, רק בשני מצות, שאפשר להגדיר אותם, בשם:
א. "קבלה"
ב. ו"השפעה".
דהיינו, שכל חבר, מחוייב, מצד הטבע, לקבל צרכיו מהחברה. וכן מחוייב, להשפיע, ע"י עבודתו, לטובת החברה. ואם יעבור, על אחת מב' המצות הללו, יענש, לבלי רחמים, כאמור.

שקף 34

והנה, במצות "הקבלה", אין אנו צריכין להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף על יד. ומשום זה, לא יארע לנו שום הזנחה.
אולם, במצוה השניה, שהיא "השפעה לחברה", אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד, אלא שגם העונש, מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך, אין המצוה הזאת משומרה כהלכתה. ולפיכך, מטוגנת האנושיות על האש, במרחשת איומה. והחרב והרעב ותולדותיהם, לא פסקו ממנו עד הנה.

שקף 35

והפלא שבדבר, אשר הטבע, כמו שופט בעל מקצוע, מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו. כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור, שהאנושיות הולכת ומתפתחת, כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים, בהשגת כלכלתינו וקיומינו.

שקף 36

הרי לעיניך, בסיס מדעי נסיוני, שנצטוינו מצד השגחתו ית', לקיים בכל מאודינו, את המצוה של "השפעה לזולתו", בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאתנו, לא ימעיט, מלעבוד בכל השיעור, המובטח להצלחת החברה ולאושרם. וכל עוד, שאנו מתעצלים לקיים את זה, בכל השיעור, לא תפסיק הטבע מלהענישנו, וליטול נקמתה ממנו. וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון, את החרב, השלופה לעינינו על להבא. יש להסיק מהם, מסקנא נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, כולנו יחד, נהיה מוכרחים, לעשות יד אחת, לקיים מצותיה, בכל השיעור, הנדרש מאתנו.