אדם הראשון, היה הראשון, למקבלים סדר של ידיעות מספיקות להבין ולהצליח ולנצל עד לקצה, מכל מה שראה והשיג בעיניו. וסדר ידיעות אלו, אינם נמסרים, אלא מפה אל פה. גם נוהג בהם סדר של התפתחות, שכל אחד יכול להוסיף על חברו, או ח"ו לסגת אחורנית (מה שאין כן בבחינה הראשונה, כולם מקבלים באופן שוה, מבלי להוסיף, ומבלי לגרוע, בדומה לאדם, בהבנת המציאות שבעולם הזה, אשר בראיתה הכל שוים, מה שאין כן בהבנתה, יש המתפתחים והולכים דור דור, ויש נסוגים לאחור). וסדר מסירתה, מכונה לפעמים, מסירת שם המפורש, והיא נמסרת בתנאים רבים - אבל רק בעל-פה, ולא בכתב.

 תורת הקבלה ומהותה  - בע"ס

הנה הספר הראשון שיש לנו בחכמה זו הוא ספר היצירה, אשר יש מיחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה וכן נדפס על השער של הספר, אולם רוב המחברים מיחסים אותו לתנא רבי עקיבא וכן הדעת נוטה, כי רק בימיו הותרה הכתיבה בתושבע"פ. וע"כ כמעט שאין לנו שום ספר חוץ מספרי התנ"ך שהיה מזמן מוקדם לדורו של ר"ע, מטעם האיסור הנודע אשר דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא אחר חורבן ביהמ"ק והתפזרות האומה מארצה היו יראים שלא תשתכח תורה מישראל והתירו הכתיבה מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ואז החלו תלמידי ר"ע לכתוב את כל התורה שבע"פ שהיתה שגורה בפיהם, וכל אחד מהם קיבל עליו מקצוע מיוחד כי רבי מאיר סידר המשניות ורבי יהודה סידר התוספתות וכו' ורבי שמעון בר יוחאי סידר את חכמת הקבלה שהיתה שגורה בפיהם וחיבר ספר הזהר והתיקונים. באופן אשר כמו המשניות הוא סידור וקיבוץ מן ההלכות ומהחידושים של כל הדורות עד דורו של ר"מ, כן הזהר הוא סידור וקיבוץ מחכמת הקבלה מכל הראשונים שקדמוהו לרשב"י, ונכתבו בסתם על שמו של רשב"י להיותו המסדרם וכמובן שיש חידושים מעצמו ג"כ.

אולם תלמידי ר"ע לא עשו חתימה על ספריהם שלא יוסיפו בהם, כי אדרבא הם עשו התחלה בחיבוריהם כדי שאחרים הבאים אחריהם יוסיפו לבאר וללבן ולחדש ולהמשיך הלאה את אותם החיבורים שהמה התחילו בהם, דהיינו על אותו הדרך שהיה נוהג בשעה שהיו עוסקים בתורה בע"פ, שהאחרונים בררו ולבנו ולפעמים גם חלקו על הראשונים על דעתם והוסיפו על הראשונים, ומשום זה אתה מוצא במשניות חידושים ומימרות גם משאר תנאים שחיו אחר זמן ר"מ.

ונמשך הדבר עד דורו של רבי יהודה הנשיא שנק' רבינו הקדוש, ומצא שהדורות מתמעטים ואינם ראויים עוד לחלוק על הראשונים ועוד מפחד תלמידים שאינם מהוגנים שלא יסתרו דברי הראשונים, לפיכך קם ועשה חתימת המשנה ומאז ואילך לא הותר למי שהוא להוסיף דבר במשניות ולא לחלוק על איזה דין מהמובא בהם.

אולם על הזהר לא נעשה שום חתימה, והוא מטעם שנידון לגניזה ולא היה מצוי לגמרי בין ההמון רק בחדרי חדרים אצל ראשי הדורות, ולפיכך נשאר החיבור.. וכל אחד ואחד מראשי הדורות הלך והוסיף בו כפי חפצו ונמשך הדבר עד זמן של רבנן סבוראי.

 תולדות חכמת הקבלה - בע"ס

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

פרקי אבות - פרק א' 

סדר מסירת החכמה

הלימוד למשתוקק אחריה, הנה הדרך היותר מוצלח הוא לחפש אחר חכם מקובל אמיתי ולציית לו, ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הא'. ואחר כך יזכה למסירתה בעל פה, שהוא בחינה ב'. ואחר כך להבנה שבכתב, כי אז וירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, וישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה ולהתפתחות.

אמנם בהמציאות נמצא דרך ב', אשר מרוב השתוקקות וביקוש הגדול שבאדם, יפתחו עליו יראת השמים, וישיג בעצמו כל המקורות שהוא הבחינה הא'. ואחר זה מחוייב אמנם לטרוח ולהתייגע הרבה מאד, עד שמוצא רב חכם, שיוכל להכפף ולשמוע לו ולקבל החכמה בבחינת המסירה פה אל פה, שהוא בבחינה ב'. ואחר כך לבחינה ג'.

ומתוך שאינו נסמך לחכם מקובל מתחילה באים לו ההשגות ביגיעה גדולה התופסים זמן ארוך, ונשאר לו זמן מועט להתרחב בה. או יארע לפעמים, שהשכל יבוא אחר זמן לגמרי, כמו שכתוב "וימותו ולא בחכמה", והם צ"ט אחוזים ממאה, אשר נקרא אצלנו "עיילי ולא נפקי".

אמנם בדרך ראשון לא כולם מצליחים, כי מרביתם, אחר שזכו להשגה, זחה דעתם עליהם, ואינם יכולים להכפף למשמעת רבם כפי הצורך, ואז מוכרח החכם להסתיר את גופי החכמה מהם.

וכל זה הוא במסירת החכמה, יש תנאים גדולים ועצומים הנובעים מסיבות הכרחיות. ועל כן, מעט מעט המה שמצליחים לישא חן בעיני רבם, עד שימצא כדאים לדבר זה. 

רב"ש

המקובלים הגדולים

יצחק לוריא (האר״י)

רבי יצחק בן שלמה לוריא (1534–1572), הידוע בשם האר״י.

בשנת 1570 הגיע לצפת עם אשתו ושתי בנותיו, וישב שם כשנתיים. כבר בשנתו הראשונה בצפת נודע האר״י לכמה מחכמי העיר, והעביר להם מגילוייו בחכמת הקבלה. לאחר מכן פגש את רבי חיים ויטאל, קבע אותו כגדול תלמידיו וכממשיך דרכו. עניינים אלו שימשו לימים יסוד לכתבי האר״י, שנכתבו ונסדרו על־ידי רבי חיים ויטאל.

רבי חיים ויטאל כתב עליו:

לא היה מי שהשיג חכמה זו בהשגה אמיתית כמותו. כי היה בקי במשנה ובתלמוד, ובאגדות ובמדרשים, ובכל עניין ועניין בריבוי הבחנות בפרד״ס, ובמעשה בראשית ובמעשה מרכבה.

וכן היה יודע חכמת הפרצוף… והיה מלמד ביאור שורש הנשמה… וידע כמה טעויות נכנסו בספרים. ידע כל מה שלמדו החברים. היה מלא חסידות, דרך ארץ, ענוה, יראת הבורא ואהבת הבורא, יראת חטא, וכל המידות הטובות והמעשים הטובים היו בו.

וכל זאת ידע בכל עת, שעה ורגע. כל החכמות הללו היו מצויות אצלו תמיד. עיניי ראו זאת ולא אחר. וכל זה השיג לאחר שעסק ימים רבים בספרים קדמונים וגם חדשים בחכמה זו.

יהודה אשלג – בעל הסולם

רבי יהודה אשלג (1885–1954) מכונה בעל הסולם, על שם פירושו הסולם שכתב לספר הזוהר.

בעל הסולם נולד בעיר לוקוב שבפולין. בגיל תשע־עשרה הוסמך לרב על־ידי גדולי הרבנים שבדורו, ושימש במשך שש־עשרה שנה כדיין וכמורה בוורשה. בשנת 1921 עלה לארץ ישראל, ושמו החל לעבור מפה לאוזן. עד מהרה הלך שמו לפניו, והוא נודע כבעל ידיעה עמוקה בחכמת הקבלה.

שתי יצירותיו העיקריות, פרי עמל של שנים רבות, הן תלמוד עשר הספירות, המבוסס על כתבי האר״י, ופירוש הסולם לספר הזוהר, שהוא הפירוש השלם והמקיף ביותר שנכתב על הזוהר עד היום. לצד פירושים אלו פרסם בעל הסולם סדרת מאמרים בשם מתן תורה, שלימים קובצו לחיבור הנושא שם זה.

מהו “פה אל פה”?

מסירה מפה אל פה היא הדרגה העליונה ביותר: פעולה רוחנית הנקראת נשיקין, כאשר שני אנשים רוכשים מסך משותף. אין לכך קשר לגוף הפיזי, לפה שלנו או לנשיקות גשמיות. מושגים אלו משמשים אותנו משום שבעולם הרוחני אין מילים, ולכן אנו לוקחים את כל המילים מן העולם שלנו.

אם אנו משיגים בינינו כזה זיווג, שבו שני המסכים שלנו מתחברים ופועלים בדיוק ובתיאום מלא בדרגת החלק העליון של הפרצוף המשותף שלנו, של הנשמה המשותפת שלנו (חב״ד), אז אנו נמצאים בקשר הנקרא “נשיקה הדדית”.

“פה אל פה” פירושו העברת השגה רוחנית דרך מסך משותף בין מורה לתלמיד, כאשר שניהם נמצאים באותה המדרגה וקשורים זה לזה.

זה דומה למבוגר וילד בעולם שלנו: המבוגר יכול לרדת לדרגת הילד כדי ללמדו, והילד מסוגל לקבל ממנו בדרך זו, משום ששניהם נמצאים באותו עולם ובאותה מדרגה.

כך הוא גם בעולם הרוחני: אנו יכולים ליצור קשר עם המורה, היורד למדרגה רוחנית נמוכה יותר, שאליה התלמיד צריך לעלות—ואז הם משיגים קשר הנקרא “פה אל פה”: קשר דרך מסך משותף בין פרצוף העליון לפרצוף התחתון.

המסך של הפרצוף נמצא בפה, ולכן קשר הדדי זה נקרא “פה אל פה”.