שיעור 15 - ספר הזוהר

שקף 2

בראשית. רבי שמעון פתח, הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו. הניצנים, זהו מעשה בראשית. נראו בארץ ביום השלישי, כמ"ש, ותוצֵא הארץ דשא. עת הזמיר הגיע, זהו יום רביעי, שהיה בו זְמיר עריצים, שע"כ כתוב בו, יהי מאׂרׂת, חסר ו', שהוא לשון קללה. וקול התור, זהו יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים, לעשות תולדות. נשמע, זהו יום שישי, שכתוב בו, נעשֶׂה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. בארצנו, זהו יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, עוה"ב.

- רשב"י, הקדמת ספר הזוהר, מאמר הניצנים, סעיף 4

שקף 3

לשון אגדה: היא קלה להבנה, מתוך המליצות המתאימות מאד למובן הנרצה, ואם להבינה בשטחיות, היא עוד יותר נוחה להבנה מלשון התנ"ך. אלם להבינה בשלמות, היא שפה קשה מאד, משום שאינה נשמרת כלל לדבר על סדרי ענף ושורש, אלא רק על פי מליצת הלשון, בחידוד נפלא, אמנם היא עשירה מאד בפתרון מובנים זרים וקשים, במה שנוגע למהות המדרגה במצבה, על פי ערך עצמה, אשר אי אפשר, לבארם בשפת התנ"ך והלכה.

בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה"

שקף 4

סודות התורה הם מתלבשים במשלים וחידות בתורה, מטעם התפשטות התורה וירידתם מרום המעלות עד העולם הגשמי הזה

- ר' משה קורדובירו, הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך", י"ד

שקף 5

רבי שמעון אמר, אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות. אלא שכל דברי התורה, הם דברים עליונים, וסודות עליונים.

- רשב"י, ספר הזוהר, בהעלותך

שקף 6

קנה) ולפי זה יש לשאול: אם כן, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש ללמוד חכמת הקבלה?

אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

שקף 7

והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

שקף 8

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.

שקף 9

קנו) אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת: שלא יגשימו הדברים, בענינים מדומים וגשמיים.

- בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, קנה-קנו

שקף 10

השושנה

1. רבי חזקיה פתח. כתוב, כשושנה בין החוחים. מהי שושנה? זוהי כנסת ישראל (כנ"י), מלכות. משום שיש שושנה ויש שושנה. כמו שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן. כך כנ"י יש בה דין ורחמים.

שקף 11

כמו שושנה, יש בה י"ג (13) עלים. כך כנ"י יש בה י"ג מידות הרחמים, הסובבות אותה מכל צדדיה. אף אלקים, שבפסוק, בראשית ברא אלקים, הוציא י"ג מילים, לסבב את כנ"י ולשמור אותה: את, השמיים, ואת, הארץ, והארץ, הייתה, תוהו, ובוהו, וחושך, על, פני, תהום, ורוח. כלומר עד הכתוב, אלקים מרחפת.

שקף 12

ביאור הדברים. עשר ספירות (ע"ס): כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת (ת"ת), נצח, הוד, יסוד ומלכות. ועיקרן הוא רק חמש: כתר, חכמה, בינה, ת"ת, מלכות. משום שספירת הת"ת כוללת בתוכה ו"ס חג"ת נה"י. והן נעשו חמישה פרצופים: א"א, או"א, זו"ן. הכתר נקרא בשם אריך אנפין (א"א). חכמה ובינה (חו"ב) נקראים בשם אבא ואמא (או"א). ת"ת ומלכות (תו"מ) נקראים בשם זעיר אנפין ונוקבא (זו"ן).

שקף 13

שבעה ימי בראשית הם ב' הפרצופים זעיר אנפין (ז"א) ונוקבא דאצילות. ויש בהם שבע ספירות חג"ת נה"י ומלכות. אשר בכתובים של מעשה בראשית מתבאר, איך או"א, שהם חו"ב, האצילו אותם מתחילת התהוותם עד סוף הגדלות, שנוהג בהם במשך 6000 שנים.

- רשב"י, הקדמת ספר הזוהר, מאמר השושנה.

שקף 14

מוליך החמורים [דטעין חמרי]

74. רבי אלעזר הלך לראות את רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא חותנו, ורבי אבא עימו. ואיש אחד היה מחמֵר אחריהם. כלומר, שהיה מוליך חמוריהם. מוליך, דוקר, הוא שם מושאל למוליך חמורים, מפני שדרכו לדקור את החמורים במחט, כדי שימהרו ללכת. אמר רבי אבא, נפתח פתחי התורה, שעתה השעה והזמן להיתקן בדרכנו.

שקף 15

75. פתח רבי אלעזר ואמר, את שַׁבְּתותיי תשמורו. בששת ימים ברא הקב"ה את העולם. וכל יום ויום גילה מעשהו, ונתן באותו יום את כוחו. מתי גילה מעשהו ונתן כוחו? ביום הרביעי. משום שאותם שלושת הימים הראשונים, היו סתומים כולם ולא נגלו. כיוון שבא יום הרביעי, הוציא המעשה והכוח של כולם.

שקף 16

וכל יום ויום גילה מעשהו, ונתן באותו יום את כוחו. באותו יום, פירושו, ביום השבת. ששת ימים הם חג"ת נה"י. והם מגלים שלמות מלאכתם וכוחם ביום השבת, במלכות. שכל יום נתן את כוחו ביום השבת. ולמה אומר כאן, שזה היה רק ביום רביעי?

שקף 17

כי המלכות נקראת רביעי ושביעי, רביעי לאבות, חג"ת, ושביעי לבנים, נה"י. כמ"ש, הניצנים נראו בארץ ועת הזמיר הגיע. כי הניצנים, חג"ת, נראו בארץ, ביום השלישי. ועת הזמיר הגיע, זה יום רביעי. שאז התמעטה המלכות ועלתה לעיבור ב'. הרי שהמלכות נאצלה מחג"ת ביום שלישי, ונתקנה ביום רביעי, ע"י נצח דז"א, שהוא יום רביעי. וע"כ מבחינה זו היא נקראת רביעי לאבות.

שקף 18

וכמ"ש, וקול התור נשמע בארצנו. בארצנו, זה יום שבת, שהוא דוגמת ארץ החיים. הרי שהמלכות, הנקראת ארץ, יום שבת, והיא שביעי לבנים. ועניין של רביעי ושביעי, הוא שמתבאר כאן.

שקף 19

ונאמר, משום שאותם שלושת הימים הראשונים, היו סתומים כולם ולא נגלו. כי כל זמן שהמדרגה בחיסרון של המלכות, נבחנת לסתומה ובלתי נודעת. ובהשגתה את המלכות, משיגה את שלמותה. וזה עניין ששת ימי המעשה והשבת. שלכאורה ששת ימי המעשה, צריכים להיות יותר חשובים מיום השבת, שהרי חג"ת נה"י, ששת ימי המעשה, חשובים יותר מהמלכות, יום השבת.

שקף 20

אלא, כל שבוע הוא מדרגה בפני עצמה, שבימות החול היא חסרה המלכות. וע"כ המדרגה סתומה ואין בה קדושה. כי בחוסר המלכות, חסר ג"ר דאורות. ורק בהתגלות המלכות במדרגה, בביאת יום השבת, אז מתגלה הקדושה בכל המדרגה, כלומר גם בששת ימי המעשה, והקדושה שורה בכל השבוע.

שקף 21

ועד"ז גם בששת ימי בראשית, כאשר נאצלו שלושת הימים הראשונים, חג"ת, מטרם שנגלתה המלכות, הרי היו סתומים בלי גילוי הקדושה שבהם. וכשנאצלה המלכות ביום רביעי, אז התגלתה קדושתם של כל ארבעת הימים. וכיוון שבא היום הרביעי, הוציא המעשה והכוח של כולם, שהתגלתה הקדושה במלאכה ובכוח של כל ארבעת הימים, כי המלכות משלימה המדרגה.

- רשב"י, הקדמת ספר הזוהר, מאמר מוליך החמורים